°•המכשפה הנודדת•° – חולשה (פרק 44)

°•חולשה•° – פרק 44

סילם
הטירה ניצבה מולי, כמו חבר ותיק אחרי תקופה קשה. מקום בו ביליתי את כל חיי, וכעת לא זיהיתי בכלל. היא הייתה חלולה- כאילו כל החיים והצבע נסחטו ממנה טיפה אחר טיפה. כעת, המקום לא דמה לביתי הישן, הוא היה קודר ומפחיד.
נשמתי עמוקות. זהו זה, הרגע לו ציפיתי. עכשיו נפתור את הסיפור אחת ולתמיד, נהרוג את איוולה ונשוב לחיינו הפשוטים- עם ארו וסיארה. הדרמה נמשכה זמן רב וכעת השיא עומד מולי, ובפי שלוש מילים. "קרינה, צאי החוצה." אמרתי. לחשוש נשמע מאחורי. הסתובבתי במהירות לזוג עיניים אפורות זהות.

סהר
התינוקת מעקבת אותי. הנחתי אותה על הקרקע. עוד יכולתי לראות את הסכין הדקה מעופפת באוויר בדמיוני. "מה אני אעשה איתך?" מילמלתי. התינוקת הביטה בי בתמיהה. "את יתומה עכשיו, ממילא אין לך עתיד בהיר." אמרתי באיטיות. "אחרי שכל זה יגמר, אולי לא יהיו לך לא אמא ולא אבא. אז למה לי לשמור עליך? מי ירגיש בחסרונך? אני לא ארגיש." ניסיתי לשכנע את עצמי. הקטנה הושיטה יד ואחזה בפרוותי. "אל תסתכלי עליי ככה. זה צריך לקרות." תירצתי. היא השמיעה יללה קטנה של חוסר הסכמה. "מצד שני, אנחנו קרובים לטירה כל כך, וזו אשמתי שאת במצב הזה." מילמלתי. היא משכה בשיער, גורמת לי להירתע. "יש לך מזל שאני חייב לאבא שלך." התלוננתי ואחזתי בחולצתה בעדינות בין שיני.
עמדנו בכניסה לעיר. בטני קירקרה מרעב כשנזכרתי בכל הכסף שארו נשא איתו ושכעת הלך לאבדון. ניערתי את ראשי. בחייך סהר, אתה יותר טוב מזה. נכנסנו למרכז העיר, בולטים בבגדים הקרועים ובחבורות. "תתרחקי מחסרי הבית, קורטני. הם מעבירי מחלות." אמרה אם לביתה בעודן חולפות על פנינו. "תתעלמי מהן, סיארה. אנחנו אולי לא מלכים, אבל אנחנו הרבה יותר טובים מהם." לחשתי והבטתי אליה. "את כזו ילדה טובה. לא יכול להיות שאת לא רעבה אחרי כל כך הרבה זמן, אבל את לא בוכה. זה טוב, כי גם אין לי מה לתת לך." ניערתי את ראשי. "אני לא יכול לתת לך לרעוב." קבעתי. פניתי לסמטא ומצאתי קופסאת קרטון. "תשארי פה." הוריתי לה, שם אותה בפנים. היא לא התנגדה. קמתי בחוסר רצון והלכתי לעשות את מה שנשבעתי שלא אעשה עוד לעולם- גנבתי.
"הייתי חייב." התגוננתי, מאכיל אותה בעוד מנה של הגרבר אפרסק (אוכל טחון לתינוקות) שקניתי. אמא שלך הייתה כועסת בוודאי. מצד שני, היית מתה אם לא הייתי עושה את זה.. אז.. נסיבות מקלות?" שאלתי. פירשתי את הגרגור שבקע מגרונה כאישור. "את לא דומה לאבא שלך כמו שחשבתי. את הרבה יותר טובה. קשה לי לדמיין אותך אי פעם מתנשאת כמוהו. אבל את גם קשוחה כזו, יותר ממנו. מצד שני גם הוא היה די קשוח, אבל התלונן הרבה." בירברתי בנסיון להסיח את דעתי מרגשות האשם שתקפו אותי. "אף פעם אל תמעיטי בערכו של מי שהיה אבא שלך, שומעת? הוא היה חתיכת רומנטיקן ערמומי, וחכם מאוד. אבל גם אל תעריצי אותו. אחרי הכל גם הוא לא מושלם כמו שאמא שלך חושבת." התינוקת הרימה אלי את מבטה, פיה מרוח רסק אפרסק. "אלוהים אדירים קטנטונת, אני מפתח חולשה אלייך." צחקתי וניגבתי את פניה.