שמוליקיפוד

"תבחרי לך ספה" אמר הפסיכולוג.
היא התיישבה על ספת בד אפורה עם קצוות דהויים.
"תזכירי לי איך קוראים לך" הוא ביקש בחיוך מנומס. "שמוליק", ענתה לה.
הוא התיישבה מולה על כיסא פלסטיק לבן והרים לידיו חבילה של דפי פוליו ועט בצבע שחור.
"את יכולה להגיד לי מה שאתה רוצה, שמוליק, אני מבטיח שאף אחד לא ידע כלום".
"בסדר" ענתה לו שמוליק, "אבל באמת אין צורך שתכתוב כלום בזמן שאני מדברת, בטח מה שאספר לך דומה למקרים אחרים שכבר שמעת".
"אל תדאגי, מבחינתי תוכלי לקרוע את הדף כשאסיים, זה רק בשביל לארגן לי את המחשבות".
"טוב".
"אגב, מעולם לא הכרתי מישהי בשם שמוליק, על שם מי זה?" שאל הפסיכולוג בעניין. "לא יודעת" אמרה שמוליק.
למשך דקה ארוכה השתרר שקט.
"להתחיל?" מלמלה שמוליק. הינד ראשו של הפסיכולוג נתן לה את התשובה.
"אני שמוליק, אני לא אוהבת את החיים שלי, את המשפחה שלי, את החברים שלי, את התיכון שלי, את תנועת הנוער שלי, ובמיוחד לא קליניקות של פסיכולוגים. אל תיעלב".
"לא נעלבתי. אבל אם את לא אוהבת קליניקות כאלה, למרות שאני מעדיף לקרוא למקום הזה 'הסלון של גיל', למה באת לפה?".
"אתה מבין" נשיפה עצבנית השתחררה מפיה של שמוליק, "הייתי חייבת לבוא לפה, בשביל לשמור על השפיות שנותרה לי. אני מרגישה שאני מאבדת את עצמי".
"באיזה מובן?" הופתע הפסיכולוג.
"קורה לי לפעמים שאני מרגישה חלולה, ממש כמו בלון שהוציאו לו את האוויר, ואז אני הולכת למראה ומסתכלת על עצמי בשביל לראות למה אני מרגישה ככה. וקורה, לפעמים, שאני פשוט לא מוצאת חלק כלשהו בעצמי".
"מה?" הפסיכולוג משרבט משהו על הדף.
"לדוגמה, אתמול כשהסתכלתי, לא ראיתי את הלב שלי, כל בית החזה פשוט נעלם. לפני שבועיים נעלם לי הראש, ואז זה באמת היה קשה למצוא את החלק החסר, כי גם העינים נעלמו איתו. לפני חודש וחצי בערך נעלמה לי הבטן. ככה זה, בא והולך".
"את יכולה לנסות לשער למה זה קורה לך? אולי את אוכלת משהו מיוחד, יש לך עבר של הזיות, אולי קיבלת מכה בראש בלילה ואת פשוט לא זוכרת, אחד מבני משפחתך לקה בתסמונת כלשהי?".
"אני מבינה" שמוליק עצמה את עיניה, "אתה חושב שאני מטורפת! אתה חושב שמשהו לא בסדר במוח שלי! טוב אם ככה אני לא צריכה ממך שום עזרה!".
היא קמה ויצאה מהחדר בטריקת דלת.

שנתיים לאחר מכן הפסיכולוג התקדם בחיים, הוא פתח רשת קליניקות ברחבי הארץ שנקראו 'הסלון של גיל', עשה ניתוח להוצאת התוספתן, התחיל ללכת בקביעות לחדר כושר, ובאופן כללי הרגיש יותר טוב עם החיים שלו.
מידי פעם הוא היה הולך לקליניקה המקורית שלו, מתיישב על כיסא הפלסטיק הלבן ומדמיין שהוא עורך שיחות עם לקוחות, מנסה לפתור להם את הבעיות, וגובה מהם סכום מינימלי בסוף הטיפול. אבל בביזנס כמו שלו המילה מינימלי כבר יצאה מאוצר המילים ממזמן.
באחד הימים, כשהוא התכוון לצאת מהקליניקה ולחזור הביתה, הוא ראה מין ספלול גדול על הספה האפורה עם הקצוות הדהויים. הוא הדליק את האור והתקרב לספלול, מתיישב מחדש על כיסא הפלסטיק הלבן. מקרוב הגוש הקוצני דמה יותר לקיפוד.
"שמוליק? זאת את?" הוא שאל את הקיפוד.
הקוצים נעמדו דום.
"שמוליק תפסיקי להיסגר אני רוצה לדבר איתך".
לאט לאט נעלמו הקוצים, והפסיכולוג גילה את שמוליק, יושבת ומתייפחת.
"די בבקשה, אני צריך לדבר איתך על משהו חשוב".
שמוליק הרימה את עיניה האדומות והתבוננה בו.
"את לא חייבת לענות לי, רק בבקשה תסמני לי אם אני צודק או לא, בסדר?".
שמוליק מצמצה.
"את קיפודה".
מצמוץ.
"היית פה לפני כמה שנים".
שני מצמוצים.
"זה כן או לא?"
שני מצמוצים ומבט כועס.
"אה אוקיי אוקיי הבנתי, היית פה לפני שנתיים".
מצמוץ.
"את נפגעת ממני".
מצמוץ.
"האם… האם הצלחת לפתור את הבעיה שהעלית בפני אז?".
מצמוץ.
עיני הפסיכולוג נצצו, "תוכלי להראות לי?".
שמוליק לקחה דף פוליו ואת העט השחור וציירה את עצמה.
היא הניחה את ידה על הבטן של שמוליק המצויירת. "זאת את בלי בטן. אולי, אממ, גרמו לך להרגיש שמנה, והרגשת חלולה עד שהבטן שלך נעלמה?".
מצמוץ.
"אוקיי, יופי, אנחנו מתקדמים".
שמוליק הרימה את ידה והניחה אותה על ראשה של שמוליק המצויירת. "עכשיו אין לך ראש, אולי הפעם התאמצת יותר מידי, נניח במתמטיקה או משהו כזה, ולמרות המאמצים נכשלת. אולי כעסו עלייך שאת לא חכמה מספיק, ושאת צריכה יותר להתאמץ, ושאת פשוט אפס אחד גדול".
מצמוץ.
"מעולה, אני גאה בך שאת מצליחה להוציא את זה החוצה".
שמוליק הזיזה את ידה באיטיות ונעצרה על ליבה.
"ומה זה? יכול להיות, ששברו לך את הלב?".
מצמוץ ארוך. דמעה קטנה בורחת מעיניה ונופלת על החזה של שמוליק המצויירת.