הנערה

היא אהבה לדבר על עצמה בגוף שלישי, זה הביא לה הרגשה שהיא יותר גדולה מהאנושות. היא הייתה רגישה ועדינה, אך העדיפה להראות את האדישות והקרירות שידעה להראות בצורה כה כנה. היא העריכה את עצמה פחות ממה שהיא באמת. למשל, כשאמרו לה שהיא יפה, היא בחרה לא להאמין להם, אלא להאמין אך ורק לעצמה. היה לה קשה להיפתח לרעיונות חדשים, היא הייתה סגורה בתוך הבועה שיצרה לעצמה. אולם, היא אף פעם לא הייתה בודדה. היו לה חברים, היו לה הרבה חברים, אך ליבה נותר ריק, היא הייתה בודדה בליבה. היא הייתה אדם מיוחד, היא ראתה בכל דבר משמעות, גם בדברים הפשוטים בחיים. דברים פשוטים שהעניקו לה כמה רגעים חטופים של אושר. רגעים חטופים שנעלמו כדממה, כלא היו מעולם. היא רצתה להיות שונה מכולם, היא רצתה להיות מיוחדת. היא תמיד התכחשה לכך. היא רצתה להרגיש עליונות, לא התנשאות, אלא משהו אחר. חלומות היו לה המון, היא ניסתה להגשים אותן. היא טענה כי לכל אדם חייבת להיות מטרה בחיים, אליה צריך לשאוף ולא לוותר בדרך. היא כל הזמן אומרת, שבחברה של היום אין גבולות, אין סדר, כולם מאבדים את עצמם בדרך, כמו שהיא אבדה בתוך המחשבות של עצמה.
סיפורים רבים מספרים על אותה נערה. אותה נערה שהבדידות כרסמה את גופה מבפנים, כשבני אדם עטפו אותה מהחוץ הקריר.
היא נשאבה לחור שחור, שלקח ממנה את כל הכוחות. היא הלכה בשקט, באחד הרחובות ופגשה נערה אחרת, שחלקה איתה כמה רגעים של בדידות קצת שונה. היא החלה לראות דברים אחרים, דברים שנראו לא מציאותיים ובשבילה הכל הפך לטוב יותר, נעים יותר. החיים שלה הפכו להיות לחלום שלא רצתה לצאת ממנו. היא המשיכה לראות את אותם הדברים ולא שמה לב שלאט לאט, האור והאושר שהיו בה הופכים לאפלה שאופפת כל איבר בגופה.
ליבה נדם לאחר הזיה שהמשיכה לעד ובלי להגיד שום דבר לאף אחד, שמה של הנערה כבר נעלם.