נדידה

אני מסתכלת מהחלון ורואה את הנדידה של הציפורים בזמן השקיעה.
אני מתלהבת מזה, מחייכת כמו ילדה קטנה וחושבת שזה הדבר הכי יפה בעולם.
אני נכנסת לעולם משלי , ולא מצליחה לצאת ממנו. הציפורים נראים כמו חלק מציור או מסרט כזה שלא רואים במציאות. זה הכל יפה ואופטימי.
אלו אחד מן הדברים שחשבתי עלייהם כשהסתכלתי עליו.
אנחנו בדייט השני שלנו, הדייט הראשון שלנו היה נוראי והחלטתי לתת לו עוד צ\'אנס.
בדייט הראשון הוא היה אגרסיבי מידי ודיברתי איתו על זה. אמרתי לו מה מפריע לי והוא הבין.
הוא אסף אותי מהבית ונסענו לבר רחוק יחסית, הבר היה ממש מגניב.
אנחנו יושבים במשך שלוש שעות ופשוט מדברים, מדברים על כל כך הרבה דברים.
הכימיה שלנו הייתה כל כך טובה, וכל כך נהניתי מהפגישה הזאת. היה פשוט כיף, אפילו אמרתי לו את זה.
הוא גרם לי לצחוק כל כך הרבה.
ואז לרגע היה את הרגע של השקט הזה והוא מחזיק את היד שלי ומלטף אותה לאט לאט..
וכל מה שאני עושה זה לבהות בו, בזמן שהוא בוהה בי. הוא כל כך יפה, אפילו מהפנט.
אנחנו נוסעים בחזרה ולא הייתה שנייה שלא דיברנו, אלא אם כן היה שיר ממש טוב ששנינו אוהבים.
הוא עוצר מול הבית שלי, ואני מתקרבת לתת לו נשיקה על הלחי וחיבוק, אבל הוא פשוט מנשק אותי.. ונישקתי אותו בחזרה.
אנחנו מתנשקים באוטו, והכל פשוט מדהים באמת כיף לי.
פתאום הוא פשוט מעליי, מוריד את הכיסא אחורה ונשכב עליי, וממשיך לנשק אותי.
הוא מנסה להמשיך ולהפשיט אותי ואני אומרת לו שאני לא רוצה.
והוא ממשיך ומנסה בכוח, ואני לא מצליחה לעצור אותו.
הוא פשוט מעליי בזמן שאני צועקת לו \"לא !! דיי! \"
חזרתי על עצמי כל כך הרבה פעמים ושום דבר לא עזר , שום דבר לא עצר אותו, התחילו להיות לי דמעות בעיניים, אבל לא הצלחתי לעצור אותו..
הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו הן הציפורים, הנדידה שלהן מול השקיעה.
ניסיתי לחשוב על דבר אופטימי רק בשביל לא לבכות.
\"את מדהימה, את פשוט מדהימה\" זה הדבר היחיד שאני זוכרת ממנו מאותו הרגע.
הוא חוזר על עצמו בזמן שאני אומרת לו \"לא ,אני לא רוצה. דיי.\"
והוא מעליי ולא מפסיק עד שאיכשהו הצלחתי להעיף אותו ממני.
ואני מתלבשת מהר כל כך בשביל לצאת מהאוטו.
והוא דיבר אליי ואמר הרבה דברים שלא הצלחתי להקשיב להם לא יכולתי לשמוע דבר.
הדבר היחיד שרציתי הוא להתלבש ולצאת משם.
הוא דיבר ודיבר וכשאני מתכוונת לצאת מאוטו הוא מושך אותי ומנשק אותי .
אני בלעתי את הנשיקה הזאת כמו שבלעתי את הלילה הזה.
אני רצה הביתה.. נכנסת הביתה דרך החלון ופשוט התחלתי לבכות ולא הפסקתי במשך רבע שעה. פשוט בכיתי במשך רבע שעה ולא הצלחתי לעצור את הדמעות ולא לבכות.
הבכי הזה, החולשה הזאת. הוא בין רגע הפך אותי לפגיעה.
וזה הדבר השנוא עליי ביותר, אני לא מסוגלת ולא רוצה להרגיש ככה.
אני לא רוצה שיראו אותי פגיעה.
ככה כל דבר יוכל לפגוע בי ולשבור אותי עד שלא יוכלו למצוא את החלקים ולחבר מחדש.