אביתר

אביתר סיים את בית הספר היום, כמו בכל יום, בשעה שלוש.
בצלצול הגואל.
הוא יצא מהשער המחליד והנהן בנימוס לשומר החייכן… הוא פסע בשביל האבנים הצר בדרכו לגינה הציבורית.
הוא לא רצה לחזור הביתה, עוד לא.
בבית מפחיד. פה, בחוץ, יש קצת זמן להיות לבד, בשקט. אף אחד לא מפריע.
אין מי שיצעק פתאום, סתם כך, כי קם הבוקר במצב רוח לא טוב.
פה יש רק עצים, ומתקנים, וילדים קטנים שנהנים.
אביתר אהב לשבת מתחת העץ שלו ולראות את נצנוצי קרני השמש בין העלים.
'זאת האהבה', הוא סינן לעצמו בשקט, הנצנוצים המהירים האלה, קרני אור קטנות שמופיעות לשניות בין סבך עצים, בין עלים וענפים. מחממות ומלטפות לשנייה, רק לשנייה, את העור. מעשירות את העץ בפלא.
כמה יפה המראה הזה בעיניו, כמה הוא אהב את השמש.
חמה ונעימה הייתה זורחת בכל בוקר, כמו מבשרת לו שאמש עבר, שהוא צלח עוד יום בבית.
השמש ליוותה אותו בכל יומו, זזה מעט, עוברת ממקום למקום, לעולם לא הייתה עומדת.
והוא פחד, הוא תמיד פחד מהערב, כשהשמש תעלם, כשיהיה חשוך.
הוא נשען על גזע העץ והביט במתקני השעשועים ובצלם.
אביתר לא אהב צל, הוא פחד מהצל.
הוא לא אהב את הפיסות הקטנות והשחורות שהתפרסו על האדמה, מונעות מהחמה לגלוש על פני כל נופים.
הוא לא אהב את הצל של עצמו.
'לכולם יש צל, בכולם יש צד אפל' חשב לעצמו והתעצב.
שעות בין הערבים, זהב השמש רוקד בעצבות, בחמלה, ריקוד אחרון של היום.
ואביתר מחייך לעצמו, והוא יודע, עוד מעט השמיים יצבעו בצבעים בהירים, יעטפו את השמש באהבה.
והיא תחייך, אסירת יופי ותודה.
ואז תלך.
ופה יהיה חשוך. וקצת מפחיד.
אבל שם, באיזו ארץ אחרת ורחוקה, השמש תזרח, ויקבלו אותה יפה.
וגם שם, באותה הארץ המסתורית, יש בטח איזה ילד אחד שמחכה כל הלילה לשמש.
וגם הוא קצת פוחד.