היא

היא ידעה להבדיל בין רגשות.
תהומות.
מנסה לחתוך בעדינות את מרקם התחושות השלובות זו בזו.
היא פוסעת בעולם בשקט כזה שאפשר לחשוב שהיא לא קיימת.
בשבילה העולם לא אמיתי, והכל טוב מידי וכלום לא מספיק.
היא חיה פרדוקס.
היא נופלת לעיתים למורכבות, אבל זה רק אצלה.
העולם כל כך פשוט. הוא פשוט לא קיים.
היא מרגישה ורואה ושומעת. רק היא, ואלו רק תחושות וכלום לא אמיתי מלבד אותן התחושות. והעולם קיים רק במחשבות, רק היכן שצריך לתעד אותו.
והיא חושבת הרבה. והכל מעורבב.
פעם, פעם היא ידעה להבדיל בין רגשות.
היא קראה להם בשמות.
זה היה כשהיופי היה קיים.
לעולם הייתה שפה. והיא ידעה לקרוא.
היא ידעה להתפעל ולשחק את המשחק.
היא הקסימה את הנופים בכמיהתה לחיים.
בעיניים שלה שחו השמיים, עננים ליטפו.
הצלילים עמדו בעד עצמם, בלי שום תנועה תכליתית.
בטרם תהומות אינסופיים נפערו בליבה, היא ידעה.
היא ידעה להבדיל בין רגשות.