בני לוריאן – פאנפיק בלי ספוילרים לספר החמישי

נראה שאולי אני סוף סוף אוכל להשתמש בכוח שיש לי.
איך בדיוק? אני פשוט שונא בריונים. תמיד ימצאו להם את החלשים כדי למרר להם את החיים.
אני רציתי להתחיל את הריצה ולרוקן קצת את הראש. כאילו באמת, עם כל מה שאני מסוגל לעשות אני מתפוצץ מחשיבת יתר? אירוני.
אבל מה כבר יכול לקרות בריצה? אני כל הזמן מחפש סיבה לזה שיש לי את כל הכוח הזה ודווקא כשאני עושה הפסקה אני אקבל תשובה? אירוניה כפולה.
ובאמת, אני לא ממש חושב יותר מידי כשאני רואה מישהו סתם. גם אם הוא נראה כמו סבא ושני נכדים בני גילי. אפילו עם זה בחור כמו פה. שיהנו.
אני גם לא ממש חושב כשאני רואה מישהו רץ. אני לא רץ?
אבל השילוב בין השניים מושך את תשומת הלב שלי. אני עוד הייתי חושב שהם רצים כי הם מאחרים למשהו אבל המבט על פניהם לא ממש אומר את זה.
אני רוצה להתעלם. מה זה ענייני?
אבל המבט שלי לא עוזב אותם מיד וככה אני רואה את מי שמאחוריהם. הם מוזרים. הם נראים כמו בחורים מגודלים עם כל מיני קעקועים על הראש.
אני יודע לזהות ערס ממרחק קילומטר, אבל למה שערס ישתמש ברובה מים?
אני עוצר את הריצה כשאני קולט שהם רודפים אחרי הסבא והנכדים.
אני שונא בריונים.
אולי כדי להעביר להם את השיעור הבא שלומדים ילדים כמוהם.
אני מתחיל לרוץ אליהם וחושב להשתעשע קצת.
"היי" אני צועק, "לא מצאתם למי להציק שאתם מציקים לזקנים וילדים?" הם מפנים את הראש אלי בשאלה."כן, כן! אתם, ראשי נצנץ!" הם ממשיכים לבהות בי ואחד מהם, כנראה המנהיג, שואל בקול מוזר: "אתה מתכוון אלינו?"
"אתה רואה פה עוד ראשי נצנץ?"
הזקן ונכדיו מביטים בי, קצת בתימהון. "מה אתה עושה?" הוא קורא אלי. "אתה לא יודע למה הם מסוגלים!"
"זוז, ילד, ואל תדחוף את האף שלך לעיניינים שלא שלך!" אומר הערס. הוא באמת חייב להרגיע עם הסמים.
"למה, מה תעשה לי? תשפריץ עלי?"
תוך כדי דיבור אני שולח את המחשבות ומגשש את הסביבה.
"טוב, בוא נגמור עם זה" לוחש אחד מהם בלי שידע שאני שומע.
אני מחייך. סוף סוף קצת עקשן.
הראשון מרים את הרובה שלו אבל לא מספיק לעשות הרבה לפני שהוא נתלש לו מהיד ביחד עם שאר הרובים ע"י הטלפתיה שלי. כמה מים הם שמו בזה? לפי המשקל זה צריך להספיק לגמל בהתייבשות!
הוא מסתכל עלי בתמהון אז אני מחליט להסביר לו. "תשמע, אני בדיוק התחלתי ריצה ואני לא רוצה להיות מצונן, אז אכפת לך אם אני אחכה עם המקלחת?"
הזקן ונכדיו גם מסתכלים על בתמהון. לא שלא ציפיתי לזה. אני לוקח את הרובה מהאוויר ומיד מבין שזה לא רובה מים. רובה מים לא מיצרים ממתכת.
"מאיפה השגתם את הדבר הזה? מה זה, משגר רימונים?" אני לא מסתכל עליהם אבל הטלפתיה אומרת לי שהם שולפים סכינים ומסתערים, אז אני גם. לוקח שתי דקות עד שכולם על הקרקע. שרדו יפה החברה האלה.
אני מסתובב כדי לראות מה מצבם של הנמלטים אבל הם לא שם.
אני שולח את המחשבות קדימה ומאתר אותם מאחורי המבנה הקרוב. רק צריך לוודא שהם לא ראו מה שעשיתי ואם כן אז לשכנע אותם שהם דמיינו את זה.
"הכל בסדר איתכם?" אני רואה אותם מסתכלים עלי בפחד שמהול בעיקר בסקרנות. מקרוב אני רואה שהנכדים קצת יותר גדולים ממני. "זה בסדר. אני לא אפגע בכם"
הנכד מתאושש ראשון "איך עשית את זה? אתה לוריאני? איזה מספר אתה?"
"אני מה?" לא ציפיתי לשאלה השניה והשלישית. "אני לא לקחתי מספר. היה תור? ומה הקשר לטרויה?"
"לא טרוייני. לוריאני. חוצן"
"חוצן? מה אני נראה לך? סופרמן?" יש לו דמיון לבחור. מצד שני, איזה עוד הסבר יכול להיות?
הם מסתכלים על הערסים המעולפים. "אתה הבסת עשרה מוגדוריאנים בשתי דקות!" אומרת הבחורה, "איך עשית את זה?"
עכשיו אני בכלל מבולבל. "רגע, תאטו! אתם נראים לי קצת מותשים. רוצים לבוא אלי הביתה? קצת להתרענן?" הם צריכים את זה. הם באמת מתחילים לדבר שטויות. נראה שהם מתפוצצים להמשיך ולחקור אותי אבל הסבא קוטע אותם לפני שאני אתחרט שעזרתי. "אנחנו נשמח"
הם מסתכלים עליו, מופתעים. "אנחנו צריכים למצוא את ג'ון!" אומר הבחור "אנחנו חייבים לעזור לו!"
"אתה באמת חושב שבמצבך תוכל לעזור למישהו?" אני שואל, "אתם מותשים! אתם חייבים מנוחה לפני שתוכלו לחשוב על משהו כזה!" לפני שתוכלו לחשוב בכלל, אני מוסיף לעצמי.
"אנחנו באמת צריכים מנוחה וזמן להתארגן" אומר הזקן. אני לא שואל למה הם צריכים להתארגן. זה לא ענייני.
"ומה לגביהם?" הנכדה שואלת את הסבא. "לא כדאי…"
הסבא חושב קצת. "לא. עדיף להחביא אותם בצד קשורים היטב. אולי אח"כ אני אעשה את זה"
**
בדרך הביתה אני נמנע מהפגנת היכולות שלי. הם אולי לא ראו את המשיכה הטלפתית הזאת אז אני לא לוקח סיכון. רק זה חסר לי עכשיו. שהעיניין יתפרסם וכבר לא יהיה לי שקט. זה מה שתמיד קורה בסיפורים. אני יודע, יש הבדל בין החיים לאגדות, אבל מה לעשות שהאגדות נדחפו לי לחיים?
אני מגיע הביתה וצועק "אמא, אני בבית. הבאתי אורחים"
אמא צצה מהמטבח. "אורחים?"
"כן. סליחה שלא עדכנתי אותך מראש אבל גם אני לא ידעתי שהם יבואו."
"ומי הם?"
"הממ…"
"אתה לא מכיר אותם?? מצטערת, אבל אמרתי לך כבר כמה פעמים שלא מכניסים זרים הביתה!"
"צודקת. איך קוראים לכם?" אני פונה אליהם.
"אני מלקולם" אומר הסבא "וזה הבן שלי, סאם, וידידה שלו, שרה"
הבן שלו וידידה? אני שומר את ההערות שלי לעצמי. בינתיים. "נעים מאוד. אני נייט וזו אמא שלי, רייצ'ל. עכשיו הם לא זרים. אפשר להכניס אותם?" אני פונה לאימי.
חיוך עולה על פניה והיא מהנהנת.
**
אחרי כמה דקות, ברדיו מודיעים שירד גשם הלילה, אמא במטבח, והם עדיין אוכלים אז אני נשאר לשבת. יש להם תאבון בריא.
אבל בזמן שהם אוכלים, אני קולט שהם כל הזמן בודקים מה אני עושה. כאילו שאני אזיז עוד משהו בעזרת הטלפתיה. אני משתדל להתעלם אבל מתישהו זה נמאס אז אני שואל: "יש איזו בעיה?"
הם ממהרים להסיט את המבט. אחרי כמה שניות שואל סאם "בן כמה אתה?"
"14. ואתם?"
"16" הוא עונה. אני רואה שיש לו איזו שאלה שעומדת לו על קצה הלשון אז אני מדרבן אותו. "קדימה. תשאל מה שאתה רוצה. זה בסדר מבחינתי"
"איך… איך…" הוא מתחיל לגמגם, נושם עמוק, ואז יורה: "איךזהשאתהיכוללהריםדבריםבלילגעתבהם?"
אני מסתכל עליו במבט של "מה?"
שרה מתנדבת לשאול במקומו. "מה שהוא שואל, ובעצם גם אני, זה איך זה שאתה יכול להרים דברים בלי לגעת בהם?"
אז הם ראו. "מה?" אני שואל.
"איך הרמת את הרובה הזה בלי לגעת בו?" היא מסבירה את השאלה. נראה שאני לא אוכל לשכנע אותם שהם דמיינו את זה אז אני עובר למזעור נזקים.
"אה, זה. זה היה סתם זריזות ידיים"
"אז כנראה היית זריז ברמה על-טבעית. הוא היה 5 מטר ממך!"
היא ממש בוטחת בעיניים שלה, אה?
אחרי עוד כמה ניסיונות אני מבין שזה אבוד. הם ראו אותי. אבל אני רק צריך לבדוק משהו לפני שאני מאשר להם את זה סופית.
"ואם כן, מה תעשו עם זה? תודיעו באינטרנט שפגשתם גיבור על? לא יאמינו לכם!" אני מקווה שהם לא צילמו את זה.
"לא. זה מסוג הדברים שעדיף לשמור בסוד" עונה מלקולם
"אתם חושבים שתוכלו לשמור את זה אם תצטרכו לסחוט ממני משהו? זה לא יעבוד, ואתם אמורים להבין את זה. כאילו, בהנחה שזה נכון – אתם בטח מבינים לבד שאני יכול לקרוע אותכם!"
"אנחנו לא מתכוונים לסחוט אותך בזה. זה בסדר. אתה יכול לדבר איתנו על זה. אנחנו בעלי ברית של לורים"
"אה, כן. טוב שהזכרת לי לשאול. מי זה הלורדים האלה?"
"לא לורדים, לורים. בני לוריאן. אתה באמת לא יודע?"
"לא יודע מה?"
"אין לך שום מושג מי אתה?"
אני מחליט לאמץ את הגישה היהודית. "מאיזו בחינה?"
"אתה לוריאני!"
"מה? נניח שכן. מה זה אומר?"
"זה אומר הרבה!" נראה שהוא מתחיל לחכות אותי. קולט מהר, הבנאדם.
"אז תתחיל ממה שעושה אותי לזה. למה אתה אומר שאני לוריאני?"
"כי אתה משתמש בטלקינזיס. רק לוריאנים מסוגלים לזה!"
"עוד ביטוי מוזר? ומה זה?"
"היכולת להרים חפצים בכוח המחשבה"
"אנחנו עדיין בזה? כבר אמרתי לכם! זה היה זריזות ידיים!"
"ממרחק כזה? לא נראה לי. תשמע," הוא מוסיף כשאני פותח את הפה כדי להגיב, "אני יודע לזהות טלקינזיס כשאני רואה אותו, טוב? אז אולי תפסיק לומר שזה היה זריזות ידיים? כי זה לא!"
אני נכנע עוד קצת. "אז מה אם כן? ככה זיהית אותי. אבל אתה יודע למה יש לי את זה?"
"כמובן! זה בא מהכוכב שלך!"
ושוב חזרנו לסופרמן. "מהכוכב שלי? למה אתה מתכוון?"
ואז הוא מתחיל לספר לי סיפור על איזה כוכב רחוק בשם לוריאן שפלשו אליו בני הכוכב השכן… מוגדור? שהכוכב שלהם מת מניצול יתר של המשאבים, אז הם באו ללוריאן כדי לנצל את המשאבים שלו, והייתה מלחמה שגרמה למות הכוכב וכל מי שחיי שם. הוא ראה יותר מידי את מלחמת הכוכבים.
"ומה הקשר אלי? ואיך אתה יודע את זה?" אני שואל.
"במהלך המלחמה הצליחו למלט 9 ילדי גארדים והספאנים שלהם לכדור הארץ, שהוא הכוכב מקיים החיים הקרוב ללוריאן חוץ ממוגדור."
"למה אתה מתכוון כשאתה אומר גארד?"
"בקיצור, גארד זה לוריאני בעל כוחות מיוחדים הנקראים מורשות שתפקידו זה להגן על לוריאן. ספאן זה אחד חסר כוחות כאלה שתפקידו זה ללמד את הגארד ולנהל את לוריאן."
אני מתחיל להבין לאיפה הוא חותר.
"אז מה שאתה אומר זה שאני גארד?"
"כן. לא ברור איך הגעת, אבל אתה כנראה לא אחד מהתשעה"
"זה נשמע מגוחך" אני אומר למרות שאני מרגיש הפוך.
"מגוחך? אין לך איזה כוחות שמיוחדים רק לך?"
אני כבר די מסוקרן, אבל מסתיר את זה.
"אתה יודע מה? אני אשחק את המשחק. איזה כוחות אתה אומר שיש לי?"
"זה משתנה מגארד לגארד ואפילו הגיוני שאני לא מכיר את מה שיש לך"
"אז תתחיל לומר את מה שאתה מכיר. אולי תצלוף"
כאן סאם ושרה נכנסים לשיחה ומתחילים להציע הצעות.
"אי נראות"
"אני יודע להתחמק מעונש בלי שישימו לב. אבל לא, לא יכולים לראות דרכי."
"דיבור עם חיות?"
"אם מחשיבים את הערסים האלה שרדפו אחריכם אז אולי."
"שליטה במזג האוויר"
"אני יכול לעשות קצת רוח אם אתם רוצים" אני אומר ומרים את הצלחת כדי לנפנף עליהם. אני יכול לעשות יותר מזה, אבל אני לא חושף את זה.
"ריפוי?"
"אני מבין קצת בריפוי אם לזה אתה מתכוון"
"לא. ריפוי ברמה שאתה נוגע בפצע והוא מתרפא כאילו מעצמו"
"אה. טוב תמשיך"
"ראיית לילה"
"אני רואה די טוב בלילה. יש פנסי רחוב"
"שינוי צורה"
"מכיר את הביטוי 'אני הולך לפוצץ לך את הצורה?'"
"טלפורטציה"
"מה זה?"
"העלמות מנקודה אחת והופעה במקום אחר באותו רגע"
"אני די מהיר"
"נשימה במים"
"יש לך שנורקל?"
"הליכה על המים"
"אני לא, אבל אבן שאני אזרוק כן"
"אל כבידה"
"אני יכול לעשות דיאטה אם צריך"
"שליטה ביסודות"
"איזה יסודות? אתה מתכוון לטבלת היסודות?"
"לא. אני מתכוון לאוויר, מים, אדמה ואש"
אני מתחיל להילחץ אבל מסתיר את זה.
"רוח כבר עשיתי, אבל אני גם יכול להשפריץ עליך, לקבור אותך, ולשרוף אותך. רוצה?"
"שליטה על האור"
"צריכה פנס?" יש לי מובנה ביד, אם את רוצה. אני חושב אבל לא אומר.
"לומן? כלומר, חסינות מאש וחום?"
אני מתחיל להזיע. כבר ממש קשה להסתיר את זה. זה אמנם רק בידיים שלי אבל זה גם משהו, לא?
"אם אני מעביר את היד מספיק מהר היא לא תישרף"
"שליטה על זרמי החשמל"
הלחץ גובר. אני לא יודע אם אני מצליח להסתיר אותו.
"אני לומד אלקטרוניקה"
"בחייך!" סאם מתפרץ, "תפסיק לשחק אותה! אנחנו יודעים שזיהית חלק ממה שאמרנו! אני מהמר על לומן, שליטה ביסודות ושליטה בחשמל! אני צודק?"
הוא חכם הבחור.
נעבור לגישה יהודית אחרת: נשאל בחזרה. "ומה איתכם? יש לכם מורשות?"
"אנחנו לא לוריאנים," אומר מלקולם, "אנחנו בני אנוש. בעלי ברית של הלוריאנים"
"ואני לא?"
"מה? בעל ברית?"
"אנושי"
"טכנית, לא. אתה לוריאני!"
"זה מספיק!" אני מתעצבן, "אני רק בנאדם נחמד ושרירי שעזר לכם מול בריונים! לא איזה חייזר!"
הם נבהלים קצת. אני נושם עמוק. "עכשיו, אתם רוצים גם לישון פה הלילה? די חשוך בחוץ"
**
כבר חלמתי את החלום הזה הרבה פעמים, רק שהפעם הוא הרבה יותר מוחשי.
אני רואה שדה קרב. אני רואה פצצות נופלות מגובה קילומטרים מעל פני השטח, פיצוצים מרעידים את הקרקע ואת האוויר, צרחות נישאות ברוח, להבות אש אוחזות באדמה ובעצים. היער נשרף. יש שם משהו כמו אלף כלי טיס שונים, שכולם מגיעים גבוה מהשמים, נוחתים, וחיילים רבים נשפכים מהם, נושאים רובים ורימוני יד שעצמתם רבה בהרבה מאלה שאני מכיר. החיילים גבוהים מאוד ונראים אנושיים חוץ מאשר בפנים. אין להם אישונים, וצבע הרשתיות שלהם הוא ארגמן עמוק או שחור. עיגולים כבדים וכהים מקיפים את עיניהם, והעור שלהם חיוור – הוא נראה דהוי וחבול. השיניים שלהם מבהיקות בין שפתיים שנדמה כי לעולם אינן נסגרות. השיניים שלהם נראות מושחזות, וקצותיהן המחודדים נראים לא טבעיים. כל מיני טורפים שונים ומשונים יורדים מיד אחריהם, ובעיניהם אותו מבט קר. כמה מהם גדולים כמו בתים, בעלי שיני תער חשופות, והם שואגים בקול כה רם, שזה מכאיב באוזניים.
מולם נלחמים אנשים שנראים אנושיים לגמרי אבל ברור שהם לא. אני רואה אותם עפים באוויר, זורקים כדורי אש, נעלמים ממקום אחד ומופעים במקום אחר, משנים צורה לכל מיני יצורים שונים, ברקים שמופעים ודברים שזזים פתאום נראים כמעשה ידיהם, ליד פולשים שנהרגים פתאום בלי סיבה נראית לעין מופיעים פתאום אנשים שחרבם תקועה באלה שמתו הרגע, ועוד המון דברים מוזרים.
בין כל הלוחמים אני רואה אישה שמחפשת מישהו תוך כדי צעקות.
ואז התמונה משתנה. אני רואה ספינת חלל שמכניסים אליה הרבה חיות. ליד יש תינוק בן שנתיים שאף אחד לא רואה. זה ברור שהוא סקרן לדעת לאיפה הולכות כל החיות האלה והוא מדדה פנימה. החיות מסתירות אותו אז אף אחד לא שם לב.
אחרי שכל החיות מוכנסות נכנס עוד איש אחד עם תינוקת ביד, והם ממריאים.
התינוק בן השנתיים לא יצא.
אני מתעורר שטוף זיעה. זה לא שלא חלמתי את החלום הזה בעבר, אבל זו הפעם הראשונה שהוא מקבל משמעות.
אני יוצא קצת לחצר האחורית כדי להתאוורר קצת. חשוך שם.
אני חושב על מה שהם אמרו אתמול.
טלקינזיס, היכולת להרים חפצים בכוח המחשבה.
אני שולח את המחשבות שלי למשש את הסביבה ומרים דברים שונים.
שליטה ביסודות: אוויר
רוח מתחילה לנשוב סביבי. בשלב מסויים אני מפסיק לתפוס את הדברים ומזיז את הקלים שבהם בעזרת הרוח.
מים
אני מסתכל על הברכה הקטנה שהכנתי לדגים. כבר מילאנו אותה במים אבל עדין לא שמנו דגים. אני קורא למים. הם באים ומתחילים להסתובב סביבי במין חישוק מעופף. אני מרגיש שמתחיל לרדת גשם אז אני מזיז גם את הטיפות שלו.
אדמה
בלי לגעת בו אני מרים קצת עפר ומערבב אותו עם המים עד שיוצא בוץ ואז מפריד בין שני החומרים. לא רואים הבדל לפני הערבוב ואחריו.
אש
אני יוצר כדורי אש בידיים שלי ומתחיל להעיף אותם ברחבי החצר בזהירות שלא לשרוף כלום.
לומן, חסינות מאש ומחום
אני לוקח את אחד הכדורים בידיי. הוא לא מזיק לי. אני בקושי מרגיש אותו. אני נזכר שזה התחיל כשפתאום פרצו לי אורות כחולים מהידיים. אני מכבה את האש ומדליק את האורות. אני לא מאיר למעלה כדי שלא יראו, אבל אני יודע שזה יכול להאיר למעלה כמו זרקור.
הגשם גובר. ברק מבזיק בשמים.
שליטה על זרמי החשמל
אני מרגיש את החשמל הסטטי באוויר. אני מתרכז ומרגיש איך הוא מתגבר סביבי. אני אוגר עוד קצת, מרכז אותו ביד שלי, מכוון למעלה…
ומשחרר.
ברק חוצה את השמים אבל הפעם מלמטה ללמעלה. המסתכל מהצד לא ישים לב להבדל אבל אני יודע שזה עתה שיגרתי ברק מהיד שלי!
אני מסתובב כדי לחזור למיטה שלי, מותש, ורואה את סאם מסתכל עלי. זה ברור שהוא רוצה לצעוק את זה אבל הוא כמעט לוחש "ידעתי! הייתי משוכנע שאתה גארד!"
למרות העייפות אני מיד לידו ומצמיד אותו לקיר.
"ממתי אתה פה?" אני מסנן אליו.
בד"כ אני שולח את המחשבות לגשש את הסביבה כך שקשה להתגנב מאחורי אבל הפעם התרכזתי בדברים אחרים כך שלא שמתי לב ממתי הוא צופה בי.
"קצת לפני שהתחלת להזיז את המים. רציתי לשתות משהו וראיתי אותך בחצר. הסתקרנתי"
"אל תספר על זה לאף-אחד!"
"אבל זה לא ברור שאתה גארד? נשארה רק השאלה איך הגעת ואיך לא ידענו עליך קודם?"
אני מרפה ממנו. "אני חושב שאני יודע. אבל אני צריך לברר משהו לפני. ביינתיים, אל תגיד מילה! עכשיו תחזור למיטה"
הוא מהנהן חלושות. בהחלט נראה שהצלחתי להפחיד אותו.
**
בזמן ארוחת הבוקר אני שואל את אמא: "אפשר לשאול שאלה שכבר לא שאלתי המון זמן?"
היא מסתכלת עליי בתמיהה. "בטח! רק למה לא שאלת אותה המון זמן?"
"כי התרגלתי לא לקבל תשובה" אני משיב, "אני יודע שאני מאומץ, אבל אף-פעם לא סיפרתם לי איך מצאתם אותי"
היא מסתכלת עלי ואני רואה שהיא חושבת מה לענות. "זה כי התשובה די מוזרה" היא אומרת בסוף.
"יותר מזה?" אני שואל ומבעיר את כף היד שלי.
היא נרתעת בהפתעה. "לא. למען האמת הגיוני שהם מסבירים אחד את השני"
אני רואה בזוית העין את שרה ומלקולם פוערים את פיהם במה שנראה כהפתעה משולבת עם ניצחון. סאם, כמובן, ידע כבר.
אני מכבה את האש. "אז איך מצאתם אותי?"
היא מחכה כמה רגעים ומתחילה לספר: "מצאנו אותך בתוך מה שלמען האמת נראה כמו חללית. אביך היה חובב חלל וכשראינו מטאור נוחת כמה קילומטרים מהבית שלנו זה היה ברור שהולכים לראות אותו. כשהגענו התפלאנו לראות שזה לא יצר מכתש ושזה בכלל לא מטאור. כשהצלחנו להיכנס פנימה לא ראינו נפש חיה למרות שהיה ברור שזה מיועד לאנשים או יצורים תבונתיים כלשהם. אחרי שעה של הסתכלות מצאנו אותך חסר הכרה באיזו פינה נסתרת. לא היו לנו ילדים משלנו וכבר חשבנו ללכת לאימוץ אז פשוט לקחנו אותך. היה ברור שאתה שונה אם כי שיערנו שאתה לא חוצן כי נראית כל-כך אנושי. כשראינו כמה אתה מצטיין בספורט חשבנו שזה כנראה בגלל שהורגלת לכוכב אחר שבו כוח המשיכה יותר גדול. כנראה שטעינו"
**
יש שקט סביב השולחן. "אתה לא ידעת את זה לפני?" שואלת שרה, "חשבנו שאתה רק מסתיר את עצמך!"
"למה שאני אסתיר את עצמי?" אני שואל.
"שהמוגים לא יהרגו אותך" היא עונה. "אבל מה שהכי מעניין אותי כרגע זה איך הגעת לחללית הזאת?"
אני מחכה רגע ומספר להם על החלום.
עוד פעם שקט. "וואו. האבא האגואיסט של אלה עזר לנו יותר משחשבנו!"
"סאם!"
"מה, הוא לא עזר? יש לנו עכשיו עוד 2 גארדים שיעזרו לנו!"
שרה מגלגלת עיניים. " אז אם אתה גארד, איזה מורשות יש לך?"
אני חושב לרגע. "סאם, רוצה לספר?"
"סאם?"
הוא נבוך מעט. "קמתי באמצע הלילה וראיתי אותו בחצר האחורית," הוא מתנצל, "הסתקרנתי וראיתי אותו משתמש בהם"
"במורשות?"
הוא מהנהן "שליטה ביסודות, לומן ושליטה בחשמל"
"באמת? טוב, אז זה אומר שאתה יכול לעלות בלהבות, להיות בחושך גמור ולחטוף ברק בלי שזה יזיז לך?"
"אה, חוץ מהקטע של לעלות בלהבות"
היא מסתכלת עלי בתמיהה. "לא אמרנו שיש לך לומן?"
"אבל רק הידיים שלי חסינות. זה אמור להיות בכל הגוף?"
"כן. למען האמת גם לג'ון זה היה בהתחלה רק בידיים, לא?"
"הוא השתמש בקריסטל הלורי כדי להגדיל את זה"
אני מסתכל על סאם בתמיהה. "אבן מלוריאן" הוא מסביר בקצרה.
"אז אתם אומרים שבעזרת האבן הזאת אני אהיה חסין וזוהר כולי?"
"חסין כן. זוהר? ג'ון יכול לזהור כולו?" שרה תוהה.
"לא ראיתי אותו ואני לא חושב שהוא עשה את זה פעם, אבל זה לא אומר שהוא לא יכול. כדאי שנגיד לו לנסות. ולגבי הצורך בקריסטל, שש הצליחה להגדיל את אי-הנראות שלה ע"י אימונים בלבד, אז יכול להיות שהאבן רק עוזרת אבל לא באמת צריכים אותה"
"זה יכול להיות מעניין. אבל תסלחו לי אם אני יותר מידי מעשי אבל," מלקולם פונה לאימי, "תוכלי לומר לנו איפה החללית?"
"כן, היא…"
"חכי שניה!" אני עוצר אותה, "ממה שהבנתי אתם במלחמה עם קבוצה אחרת של חוצנים, ובטח יש בחללית הזאת משהו שיכול לעזור לכם ואולי אפילו להכריע סופית, כן?"
"יש לך תפיסה מהירה! כן, אנחנו מקווים כך"
"מכאן יוצא שבעצם זה שאנחנו אומרים לכם מה המיקום אנחנו עוזרים לצד שלכם שאנחנו אפילו לא בטוחים אם הוא הנכון!"
הם מסתכלים עלי בתמיהה. "למה הכוונה ב"לא בטוחים אם הוא הנכון"!?" סאם שואל, "סיפרנו לך מה קרה!"
"סיפרתם את הצד שלכם! לפני שאני בוחר צד אני צריך לשמוע גם את הטענה של הצד השני!"
"אתה לא סומך עלינו? אתה חושב שזה לא קרה באמת?"
"אני סומך עליכם, אבל זה מה שאתם חושבים שקרה. מאיפה לכם לדעת מה קרה באמת? מאיפה לכם לדעת מה הסיבות האמתיות שלהם?"
נראה שמלקולם הבין. סאם ושרה פותחים את הפה שלהם כנראה ברצון להתווכח, אבל הם סוגרים אותו בחזרה כשהם מבינים גם.
"אני לא אומר שאני בצד שלהם, אבל אני לא יכול לבחור צד לפני ששמעתי את הצד השני, וזה בהנחה שאני בכלל ארצה לבחור צד!"
ההבעות שלהם מראות שילוב של הלם, אכזבה והקלה.
"אבל איך תשמע את הצד השני?" שרה שואלת, "הרי ברגע שהם יזהו אותך הם ינסו להרוג אותך!"
"אני אמצא דרך. אבל אני מבטיח, אם אני אחליט להיות בצד שלכם – אני אהיה בו עד הסוף!"
"תודה. ותודה רבה גם על האירוח, אבל אנחנו צריכים כבר לזוז. סיימתם לאכול?"
הם שמים לב שהם הפסיקו לאכול בגלל השיחה ומסיימים במהירות. אמא קמה מהשולחן ואומרת לי: "אני רוצה להתחיל לעבוד. יש משהו שאתה צריך? אני לא אשמע אותך אח"כ, אתה יודע"
"לא. זה בסדר" היא מלחינה שירים אז יש לה אוזניות שגם אם לא מושמע בהן כלום היא לא יכולה לשמוע אפילו טנק שיותנע לידה כדי שתוכל להתרכז.
היא הולכת לעבודה והשאר מסיימים לאכול. אני יוצא בינתיים למרפסת.
נדמה לי שאני שומע משהו קצת אחר. אני מתנתק קצת ומתרכז בלהגביר את החושים.
נראה שצדקתי.
"אתם חייבים לזוז!" אני קורא להם.
הם מסתכלים עלי.
"אתם חייבים לזוז עכשיו!" אני חוזר בהדגשה.
"למה? מה קרה?"
אני קורא להם לבוא. "אני חושב שיש איזו חללית שמתקרבת. אין פה הרבה מסוקים ומטוסים וגם ככה זאת נשמעת שונה כך שאני מניח שזה לא אנושי!"
אני מסתכל קצת ומבין שקלטתי את זה מאוחר מידי כנראה. היא כבר קרובה יחסית והיא מתקרבת במהירות
"צדקתי. חללית מתקרבת לכיוון שלנו. היא שלכם?"
"אין לנו שום חללית חוץ מהשניים שהביאו את הגארדים לפה שאת שתיהן אנחנו מחפשים," עונה מלקולם, "אם יש פה חללית זו רק מוגדוריאנית!"
"כמה נכנסים באחת כזאת?"
"הו, הרבה! ממש הרבה!"
"איך הם יודעים שאתם פה?"
"המוגים שכיסחת אתמול? חזרתי לשם באמצע הלילה אבל הם נעלמו. שיערתי שהם מתו מחוסר מזון והתפוררו."
"התפוררו?"
"זה מה שקורה למוגדוריאני שמת. כנראה הם לא מתו אלא חזרו ודיווחו עליך. לכן הם הביאו חללית שלמה!"
אני חושב קצת ומחליט. "אתם תצטרכו עזרה"
"אנחנו יודעים," סאם אומר, "אבל אמרת שאתה לא עוזר לנו"
"לא בתור צד במלחמה, אבל עדיין אין לי סיבה ממשית לא לעזור לכם ואתם בכל זאת האורחים שלי!"
הם מחייכים אבל מפסיקים מהר. "איך תטפל בהם?" שרה מקשה, "אתמול הבסת רק עשרה, ועכשיו יש לך חללית שלמה!"
"אני לא באמת חייב לנטרל אותם, מספיק רק להסיח את דעתם עד שתברחו. אתם יכולים לקחת את המכונית שלי" אני תופס את המפתחות מהמדף הסמוך ונותן למלקולם.
"אתה נותן לנו לקחת את המכונית שלך?" שרה בוהה בי באי-אמון, "אתה יודע שהיא לא תחזור אליך, כן?"
"כן, וגם היא גרוטאה שאני לא ממש חושב שאני אקבל עליה הרבה. חוץ מזה, אני משתמש בעיקר באופנוע. היא בחניה. אתם לא תצטרכו להיראות כל עוד אני אשמור עליהם מאחורי הבית ואתם תיסעו ישר לעיר הקרובה"
"וואו! תודה רבה!"
"בבקשה. רק תמהרו!"
הם הולכים לאחורי הבית. המוגים ממשיכים להתקרב. טוב שהבית מבודד. כמעט הכל מסביב זה אדמה, אז מה כבר יכול להינזק?
אני יוצא לקראתם. אחרי שאני מתרחק קצת מהבית אני נעצר, מניף את הידיים קדימה ומרגיש את האדמה מתפרקת. הם מתקדמים עוד קצת בינתיים. אני מחכה עוד טיפה ומנחית את הידיים למטה בתנועת גל. האדמה מתרוממת לענן אבק שגדל במהירות לכיוון שלהם ומעיף אותם אחורה.
הפרד ומשול.
אני עוצם את העיניים ונותן לטלפתיה… או יותר נכון לטלקינזיס, להנחות אותי. אני משאיר את תשומת הלב לענן האבק רק ברושם כללי כדי להבין מה הם רואים, ונכנס לתוכו.
אני מנסה לחסוך באנרגיה לקרב האמיתי שאולי יגיע אז אני מפתיע אותם מאחור ומנטרל אותם במהירות לפי מה שלמדתי בשיעורי אומנויות הלחימה, אבל עדיין אני נעשה עייף עד שאני מסיים עם הרוב. בטח עבר כבר מספיק זמן כדי שהם יברחו.
אני בודק כמה נשארו לי. חמישה. אני מתרכז באבק ומעיף אותו לצדדים. הם עומדים שם מולי. די ברור שביניהם נמצא המפקד שלהם לפי סגנון הלבוש שלו.
הם מכוונים אלי את הרובים אבל אני מרים ידיים לסמל כניעה וצועק "חכו!".
הם מנמיכים את הרובים שלהם. "למה?" המפקד שואל, "כדי שתוכל להרוג אותנו? חסלו אותו!" הוא פוקד עליהם.
הם יורים לעברי כמה יריות ואני מתחמק מהם.
"אבל אני לא האויב שלכם!"
"המעשים שלך מראים את זה!"
אני מתחמק מיריות נוספות. אני לא בטוח שאוכל להילחם בהם אם אצטרך. לא פנים אל פנים.
"אני לא הרגתי אותם. רק ניטרלתי"
"למה? אם אתה יכול להרוג אותנו, למה להשאיר אותנו בחיים?"
אני מתחמק בקושי ממטח שלישי ושומע זעקה מאחורי.
אמא.
אני מסתכל לאחור ורואה את אימי נופלת על הרצפה. מה היא עשתה פה?!
אני כבר מותש על הרצפה. בקושי מצליח להזיז שריר.
"אמא?" אני מנסה לצעוק אבל בקושי לוחש.
"אה, זאת אמא שלך? זה בסדר. היא תקבל יחס אישי. כמו כל בני האנוש"
אני נדרך.
"מה אמרת?"
"אמרתי שהיא תקבל את המגיע לה. כמו כל האנשים כאן!"
אני כבר מבין מה היא תקבל. דמעות זולגות לי מהעיניים. אני מרגיש את הדם עולה לי לראש.
האדרנלין מתחיל למלא אותי.
"לאאאאאאאאאאאאאאאאאאא!!!!" אני צועק. כל הסביבה מתמלאת ברקים וזרמי חשמל שעפים לכל הכיוונים.
אני נעמד, מסתכל על המפקד, כולי מלא זעם, שוכח שאין לי כוח.
אני מסתער.
הם יורים עלי אבל אני מתחמק ומעיף בחזרה כדור אש לוהט מוזן מהכעס שלי. החייל הראשון מת במקום.
אני פונה לחייל השני ומעיף עליו גוש סלע. הוא לא מספיק לנחות חזרה על הקרקע לפני שהוא מתפורר.
החייל השלישי כבר מבין שהרובים לא יעזרו, שולף חרב ומסתער. אני סוטה הצידה, מסתובב מאחוריו ומעיף עליו משב אוויר חזק. הוא מתרסק על צינור המים של הבית שלנו ומפוצץ אותו.
אני לוקח את המים ומעיף על החייל הרביעי סילון כל כך דק שהוא היה נחתך ל-2 אם הוא לא היה מתפורר!
אני נעמד מול המפקד. "אני שמעתי צד אחד של המלחמה הזאת ורציתי לשמוע גם את הצד השני"
אני רואה שהפנים שלו מתחלפות לפני אימה כשהוא מבין מה קרה.
אני משחרר צעקה ויורה עליו ברק חזק מהידים שלי. הוא מנסה לברוח אבל הוא לא מספיק מהיר. הוא עף אחורה במהירות ומתפורר באמצע.
אני מסתובב אחורה לכיוון אמא אבל בקושי מצליח לעשות צעד אחד לפני שאני מתמוטט. העולם מחשיך סביבי.
**
כשאני מתעורר אני רואה שאני נמצא על מיטה בחדר מלא מכשירים ומישהו עומד לידי עם הגב אלי.
אני משמיע צליל חלוש.
הדמות מסתובבת ואני רואה שזו אישה במדי אחיות. "או! התעוררת סוף סוף!" היא הולכת אל מחוץ לטווח הראיה שלי.
"איפה אני?" אני שואל בקושי
"בבית החולים. הבאנו אתכם לפה. הייתם מעולפים ליד הבית שלכם."
"מה?" אני מתקשה להבין על מה היא מדברת.
"אתה לא זוכר?"
"זוכר מה?"
היא חוזרת ומסתכלת עלי.
"אנחנו לא יודעים מה קרה, אבל קבוצה של מטיילים שהייתה באזור ראתה אותכם והזעיקה אמבולנס. מצאנו אותך ואת אמא שלך מעולפים ליד הבית שלכם"
"אמא שלי…" אני לוחש. אמא שלי! פתאום אני נזכר בהכל. המוגים, ניסיון התקשורת, הפגיעה באמא, ההריגה שלהם.
"אמא שלי! איפה היא? אני חייב לראות אותה!"
"זה בסדר! היא ממש פה, בחדר אחר!"
"אני חייב לראות אותה!"
"לא, אתה צריך מנוחה"
לחדר נכנס רופא אחר. "אה! התעוררת סוף סוף!"
"אני רוצה לראות את אמא שלי!"
"זה בסדר, אתה תראה. אבל קודם אתה צריך מנוחה"
אני מזנק מהמיטה ומנתק את כל החוטים שחיברו אותי למכונות. "אני לא צריך מנוחה! אני חייב לראות את אמא שלי!" אני כמעט נופל אבל נתמך במיטה.
"אתה בקושי עומד על הרגליים! איך תראה אותה? אתה צריך לנוח עוד קצת לפני זה"
"לא אכפת לי!!" אני שואג. "אני רוצה לראות את אמא שלי!!"
אני מתאמץ ועוזב את המיטה. הם מסתכלים עלי. "בסדר" הוא מאשר, "אבל אם אתה נופל לנו פתאום או משהו כזה אנחנו מחזירים אותך לפה ואתה תנוח כמה שנגיד לך, טוב?"
אני מהנהן.
האחות עוזרת לי ללכת לחדר של אימי, שנמצא במסדרון הסמוך. בדרך אני מסתכל בשעון. השעה לא הרבה יותר מאוחרת מאז הקרב ההוא. "כמה זמן הייתי מעולף?" אני שואל.
"בערך יום"
אני נעצר, מופתע. "יום שלם?"
"מאז שמצאנו אתכם, כן"
"איך ישנתי כל כך-הרבה זמן?"
"היית מעולף ממאמץ יתר. הלב שלך בקושי פעל"
אני חושב קצת וממשיך ללכת. "ואמא שלי?"
"היא לא ישנה כל-כך הרבה, אבל היא נמצאת בהשגחה. מצבה לא היה ממש טוב אבל עכשיו הוא יציב. נראה שהיא נכנסה לדום לב וקיבלה טיפול שהציל אותה לפני שהגענו"
"איזה טיפול?"
"אי-אפשר לדעת. ברוב המקרים נותנים שוק חשמלי, אבל יש עוד דרכים. למה?"
אני נזכר בפרץ האדרנלין. "סקרנות."
הם פותחים חדר אישפוז אחר ומכניסים אותי. אני רואה את אימי על המיטה, חלשה אבל ערה.
"אמא!" אני מתקדם ומחבק אותה.
אנחנו מתעכבים כמה שניות על החיבוק ואז מתנתקים כדי להסתכל אחד על השניה.
"נייט, מה קרה שם?" היא שואלת.
אני מסתכל אחורה. האחות עדיין שם. היא מבינה מה אני רוצה. "אני צריכה להישאר למקרה שתתעלף או משהו"
"אני אהיה בסדר" נראה שהיא לא מאמינה אז אני מוסיף, "יש כאן לחצן שקורא לאחות או משהו כזה כשצריך, לא? אם יקרה לי משהו אז אמא שלי תקרא לכם"
נראה שהיא מתרצה ועוזבת אותנו.
אני מדדה לדלת, סוגר אותה ומדדה חזרה לכיסא שלידה.
"מה קרה שם, נייט?"
אני מעדכן אותה בכל מה שקרה אחרי שהיא הלכה. כשאני מתחיל לתאר את הקרב, נראה שהרגש האימהי שלה מתעורר ברצון לחסל את כל מי שרוצה לפגוע בבן שלה עד כדי כך שאני כמעט משתכנע שפשוט צריך לשלוח אותה אל שאר המוגים כשהיא משוכנעת שהם רוצים להרוג אותי. נראה שזה פועל גם הפוך…
כשאני מסיים היא מסכמת "אז הבן שלי הוא חוצן מגזע שהגיעו ממנו כמה בודדים לכדור-הארץ ונמצא במלחמה מול גזע אחר שנמצא כאן בהמוניו ורוצה לחסל את הגזע הראשון ביחד עם שאר אנשי כדור-הארץ וכמעט הרג את הבן שלי ואותי בגלל שעזבתי לרגע את העבודה והכל מתגלה בתוך יום אחד?"
אני מגחך. "איזה אכזריות זו להיחשף למידע כזה בזמן כל כך קצר, אה?"
"ממש אכזריות" היא מסכימה. "אז מה אתה עושה עכשיו?"
אני חושב קצת. "יש לי 2 אפשרויות. אני יכול לחזור איתך הביתה…"
"וזה בהנחה שנשאר בית"
"אני חושב שנשאר משהו, כן" אני מחייך אליה וממשיך, "אז אני יכול לחזור ולנסות להמשיך כרגיל. הבעיה היא שאני לא בטוח שהמוגים יניחו לי ואני לא רוצה לסכן אותך"
"כן, שיגרה נורמלית לא תהיה לנו בזה"
"האפשרות השניה היא להתרחק ממך כדי לא לסכן אותך ולהצטרף לשאר הלוריאנים. אני הרי לא רוצה להיות נווד הומלס, נכון?"
"לא הייתי נותנת לזה לקרות!"
"הבעיה היא שהמוגים עלולים למצוא אותך ולנסות לקחת אותך בשבי כדי להשפיע עלי, ואז איבדנו את הפואנטה של להתרחק ממך"
היא חושבת כמה רגעים. "אמרתי לך פעם שאביך ואני תמיד רצינו ללחום בצבא כדי להגן על העם שלנו?"
"ככה הוא מת, לא?"
היא מהנהנת. "לא הספקת להכיר אותו. אני לא יכולתי ללכת כי הייתי צריכה לדאוג לך, אבל אם הייתי יכולה, הייתי מתגייסת בהזדמנות הראשונה. להגן על עמי שלי, או של בני. זה לא ממש משנה לי"
אני מתחיל להבין מה היא מציעה. "את בטוחה? לא הייתי רוצה שתפגעי"
"אל תעליב אותי! אני לא כזאת חסרת אונים!"
אני מהרהר באפשרות הזאת כמה רגעים ומהנהן. "אז נצטרך לחכות עד שתתאוששי, ואז…"
אני מסתכל עליה.
"ואז נלך לצוד כמה מוגים!"

המשך יבוא…