הלוויה הגדולה
כולם לובשים שחור, מתבוננים בבור- כאילו השקט בעולם, נולד בדיוק פה היום.
"מה קורא כאן?" שאלתי.
הזקן לידי לוחש שעכשיו תורם.
אני לא מבין, בעוד אנשים מתייפחים, מרים ראש מנסה להביט מה בפנים. לפתע עיני עולות בחרדה חזרה ופי צורח "אנשים!"
"לא, לא אנשים…" אימא מנסה להרגיע, אנחנו יושבים במטבח מדברים.
היא מעבירה יד חמה על מצחי בדאגה.
"אלה לא אנשים, זוהי רק נשמתם." מסבירה.
"אבל יוסי, חנה, רעות וענבל…" אני מגמגם בחולשה.
"כבר הגיעו לגיל המתאים." לחשה.
באותו יום כשראיתי אותם באחת ההפסקות, ניסיתי לברוח.
גיל 13 בא כעבור חודש, אין בלונים ונדמה שפה נולד לו החופש. איש לא מדבר, ואני עומד לבוש שחור- ומשום מה מתבונן שוב בבור.
"מה קורה?" לא יכול לא לשאול.
הזקן לידי הפעם בוכה בדמעות.
אני לא מבין ובתדהמה עומד להביט, לבי זועק מנתר כשרואה שם אותי.
ואני לא קם.
"אימא אני מת." ייבבתי בחרדה, במטבח.
"הפעם לא צרחת." התעלמה מדבריי.
הרמתי אליה עיניים דוממות בשאלה.
"יקירי גם אתה בוגר עכשיו." מצח ליטפה.
הלוויה יקרה, אני עומד בקהל, ילד קטן בשרוול החולצה משך.
"מה קורה לך, איש קטן?"
הוא עדיין לא יודע, הוא שואל מפוחד.
אני רק מחייך, כנראה מדאגה.
"אל תדאג, זו רק הנשמה."- אמרתי מה שלי אז נאמר.
ובגיל 13,
לפתע נזכרתי במכר יקר,
גם אני אבכה עלייך.
תגובות (8)
מקסים! קצת לא הבנתי מה קורה או מי מדבר ומתי. אך הרעיון הכללי מקסים ומרגש. אהבתי ממש!
עאאע האמת שמאז התגובה שלך על הדבר הקודם פשוט עשית לי רצון לעשות עוד בסגנון ועכשיו את מגיבה לי ואני כל כך שמחה חחח
ותיקנתי עכשיו שיהיה יותר ברור מקווה
עכשיו באמת זה יותר מובן. ושוב- הרעיון מדהים! שמחה לשמוע שהעלתי לך חיוך. את כותבת נפלא. תמשיכי!
אוווייי תודה לךךך (":
זה בכלל שיר שהיה לי פעם ונמחק ושכחתי אותו והייתי כל כך עצובה, והנה משהו קטן נשמר ממנו.
תכלס באתי לאתר כדי להכיר אנשים ספציפים ושהם יכירו אותי ושנוכל לשתף אחד עם השני בהתלהבות כנה, ונראלי שמצאתי D: <3 אותך. (:
לקחו לי כמה דקות להבין. מסופר על התמימות והרגשות(?) שכל אחד מאבד עם הבגרות, כי בתוך הבור שוכבות כל הנשמות של הילדים שעברו את גיל שלוש עשרה וכעת גופם מהלך ללא נשמה. הגיבור בעצמו חווה את האובדן הזה, ועוזר להרגיע את הילדים ולאמר ששום דבר חשוב לא נאבד, למרות שלמעשה זה היקר מכל. קלעתי? אני אף פעם לא בטוחה. אבל אם כן, שאלה קצרה:
אם את בת 18, לא היית בעצמך אמורה להיות בצד השני? אם כך, היית תומכת בעניין כמו שהגיבור תומך. במקום זה הסיפור נשמע ביקורתי, וזה נותן תקווה שלא כולם כאלה. יש אנשים מעבר לגיל שלוש עשרה עם נשמה ותמימות ואנשים שנלחמים עבור הערכים האלה, כך שהסיפור לא באמת שופט את המבוגרים בצדק. לסיכום- אני חושבת שהמסר שגוי.
שתדעי שאני קראתי את סיפור המתח ופשוט לא היה לי זמן לכתוב ביקורת ואני ככ"ך כועסת על עצמי אז עכשיו אני הולכת לעשות בדיוק את זה.
היי משי (:
זה רק סיפור, אני לא חושבת שהנשמה של כולם מתה >< אבל כן יש משהו בעולם הזו מין תמימות יפה שצריך לאבד בשביל לשרוד וחבל.
ויפה הבנת את הסיפור ממש טוב!!!
ואממ אל תכעסי על עצמיך זה בסדר את לא חייבת לי כלום!! חח גאד את כזו חמודה :")
אני מרגיש קצת פחד זה סיפור על תמימות?
זה טיפה יותר מתמימות….
סתם חוות דעת שלי
אני מניחה שיש כאן באמת יותר מתמימות.
אגב מה נשמע איתן?! לא דברנו שנהה