אהבה קטלנית פרק 2

פרק 2
נ.מ פורטר
"השפתיים שלי רעדו בטירוף ברגע שנישקתי את המצח שלה, את חושבת שהיא שמה לב?" שאלתי את חברתי הטובה, רייצ'ל דיברנו בטלפון כי כול הציידים והתלמידים בבית הספר הזה רוצים לצוד אותה.
"פורטר, מתי תבין שהיא לא שמה לב אלייך. אתה רק סתם ילד בתיכון שלה! תקשיב לי, למה התאהבת בציידת בכול מקרה?" היא שאלה אותי, ולכול מי שמבולבל כרגע, אני מזדאב. אני משתנה לזאב ברגע שאני מתעצבן יש לי את אותם חושים שיש לבני אדם רק מפותחים יותר.
"היא לא ציידת." לקחתי נשימה עמוקה, איכשהו אני חושב שהיא רצתה לעצבן אותי,
"רייצ'ל את טועה!" אמרתי ואחזתי במעקה של המדרגות.
"בסופו של דבר, ברגע שתאמר לה שאתה מזדאב היא תוציא את כול האיברים שלך אחד אחד ולא יהיה לה אכפת שאתה מתרפא." היא אמרה באכזריות ובקור רוח.
"את בכלל חברה שלי?!" צעקתי וכולם המבטים של האנשים הופנו אליי,
"אני אומרת את זה רק כדי שתבין שברגע הראשון שתספר לה. אתה מת." היא אמרה וניתקה את הפלאפון. הפנתי את מבטי חזרה לחדר שלפתע פניו של סקוט נמצאות מולי,
"אהה!" פלטתי צעקה ונרתעתי לאחור,
"שלום לך פורטר.." סקוט חייך אליי חצי חיוך מזויף, והתחיל להתקרב אליי.
"עם מי דיברת עכשיו?" הוא שאל ברוגע והיה אפשר להריח עליו שהוא רוצה כבר להרוג אותי.
"תעוף ממני." ניסיתי לדחוף אותו אבל הוא נשאר באותו מקום והתחיל לצחוק צחוק מביך לפתע פניו נהיו רציניות. "פורטר, איפה אתה גר? ביערות? יחד עם משני צורה?!" הוא התעצבן והכה בי עם אגרופו וראשי נשמט לאחור מהמכה החזקה,
'תנשום..' לחשתי לעצמי, "קדימה! תוציא אותו!" הוא מחה עליי ובעט בצלעותיי. התגלגלתי במורד המדרגות וכאב עצום הורגש בעמוד השדרה שלי גניחת כאב באה ממפי וירקתי טיפה של דם.
"קדימה! תוציא.. אותו.." הוא בעט בבטני בחוזקה והתחלתי להשתעל, לפתע באה וונוס והעיפה את סקוט ממני, הוא נפל על הרצפה וירד לו דם מהאף,
"את משתפת איתו פעולה?!" הוא צעק והיה אפשר לראות את מידת הזעם והטירוף שלו,
"אני נשבע לך שאני אגלה מה אתה!" הוא צעק וניגב את הדם מאפו.
"אתה בסדר?" וונוס שאלה ברגע שהוא הלך, היא עזרה לי לקום ושערה האדמוני נגע בצווארי בעדינות הריח המעולה שלה התנופף באוויר.
"כן.." הנחתי את ידי על המצח וראיתי שיש לי חתך במצח.
"בוא למרפאה הם יתפרו לך את זה.." היא חייכה, שיט הפצע עומד להחלים.
"לא אני בסדר, תודה רבה על העזרה.. ביי"
ברחתי מאותו מקום ורצתי לשירותים, הבטתי בהשתקפות שלי במראה והפצע כבר החלים, נאנחתי ונשענתי על הכיור. "הם בסוף יגלו.." לחשתי לעצמי ומשכתי באפי.
– –
"הרופאים אמרו שאת יכולה להשתחרר בעוד כמה שעות.." חייכתי, אבל לוס רק נאנחה והביטה אל החלון. אני מכיר את ההרגשה הזו, היא מלאת חוסר אונים והיא שונאת את זה כמוני.
"מה קרה?" שאלתי והתיישבתי על המיטה הלבנה,
"אני מרגישה כול כך חסרת אונים.." היא התחילה לבכות,
"אני שונאת להרגיש ככה." היא ניגבה את דמעותיה עם העברה של ידה על העיניים,
"הבדיקות חזרו. את בסדר גמור לוס.. את יכולה להשתחרר עכשיו, אבל רק לנוח במשך כמה ימים!" אמר הרופא. הוא לבש חלוק לבן וחייך חיוך משמח.
"תודה.." היא הנהנה ומשכה באפה.

נ.מ רייצ'ל
"קדימה אל תיתן לה לברוח!" שמעתי קול בעודי בורחת מהציידים המטונפים האלה, יריות של יתדים ממתכת טהורה נורו לעברי, למזלי הייתי מהירה יותר.
"תפוס אותה סקוט!" נערה עם שיער אדומני עד הישבן צעקה ולפתע צייד קיפץ מהצד והפיל אותי לאדמה.
חשפתי את ניביי וניסיתי להתנגד אליו. אבל הוא היה חזק יותר.
"לא כדי לך גם לנסות להשתנות לזאב כי יש הכפפות האלה מלאים בחומר נוגד שינוי, פרלקורמניוס." הוא חייך והתחלתי לראות מטושטש, אך עדיין יכולתי לראות ששערותיו החומות הארוכות.
"אני משאיר אותך בחיים כי אני צריך שתעשי בשבילי משהו.." הוא הרפה את אחיזתו ממני והתחלתי להרגיש טיפה יותר הקלה,
"אני חושב שיש לך ידיד טוב.." הוא הביט לאוויר ושיחק אותה חושב,
"שנמצא בתיכון שלנו." הוא הכה את פניי באכזריות וראשי נשמט לאחור.
"והוא מזדאב.." הוא לחש באוזני ומשך בשערותיי, "אני בחיים לא אגלה לך מי זה!" צעקתי וניסיתי להתנגד אבל הרעל השפיע על השינוי שלי.
"פורטר מנרוגן!" הוא לחש באוזני השנייה וכבר ניסיתי להיאבק בו, שתי הצידיים הנוספים החזיקו בידיי.
"מה אתה צריך ממני?" אמרתי חלושות, הוא שלף סכין ונעץ אותו בבטני בחוזקה, הוא הידק את אחיזתו כלפי הסכין ואמר:
"תעזרי לי להרוג אותו."
"ואם לא תעזרי לי.. אני אהרוג את כול המשפחה שלך. האחים, האחיות, כולם! ולבסוף אהרוג אותך" הוא אמר באכזריות וסטר בפניי.
"תעזבו אותה.." הוא אמר לציידים השניים,
"הוראות בהמשך.." הוא פלט נחירה ונאנקתי.