אהבת המלאך ואיש

הוא היה אדם רגיל. רגיש, סוג רגשי, פתוח. הוא הקדיש את עצמו לחבריו. שיוכל תמיד לתת עצות. העיניים הכחולות והצלולות שלו היו חיוביות וטובות לב. לא היה לו אויבים, כי אדם כזה לא יכול להיות חסום. הוא ידע לאהוב. אהבה של האהבה הטהורה וכנה, שהוא השאיר כל כך מעט בעולם המלוכלך הזה. הוא היה אידיאלי. אבל האידאל של אדם …

אהבה של מלאך והאיש,שני חיים שונים. שני גורלות. שתי סטנדרטי, אבל שונה לחלוטין. שתי הפוך לחלוטין. אנג'ל ואנשים. שחור ולבן. מי היה מאמינות שגורלם מצטלבים. חבר לאחד ושום דבר לא יכול להפריד את …

הוא הלך ברחוב, בועט עליי שלכת. ליהנות מיופי שבו קורה רק בסתיו. הוא אף פעם לא ידע למה באותו היום החליט לא ללכת בדרך המקובלת, ובפרק קטן.
הוא הלך לאורך הכביש, מסתכל על השמיים הכחולים, ופתאום עיניים שנגעו – כי הוא אפור וקודר, כל כך לא מתאים לנוף משמח וזהוב. פנה. כן, הוא זוכר את הבית הישן הזה. הוא כבר פנה ללכת, אבל ש– שגרם לו להפנות את הגב. שם לב שהוא דמות קטנה יושבת על הקצה. זה נראה להיות ילדה. שיער שחור ארוך המתפתח ברוח.

אותה שמלה שחורה מכף רגל ועד.והבחור שב– משהו הסתדר. פעימות לב בנורא ממהר לקפוץ מתוך החזה שלי ונשכב לרגליה של נערה יפה. הבחור הגיע קרוב יותר לבית. הוא לא זכר כמה צפה ביצור כפי שהוא נראה לו הכי יפה בעולם.
הבחור התעורר רק כאשר התכונות היפות של פלדה משומנת מדמדומי קידום. ואז פתאום הוא הסתובב ורץ, חושש שלא תוכל לעזוב ולחזור לבית. ושוב הוא ראה את התמונה המושלמת, והתעורר רק בדלת של הדירה שלו.

למחרת הוא הלך שוב דרך הכיכר. הגיע לבית וזר מעריצה.דפיקות לב ושריפת אש. בחודשים הקרובים חלפו, כמו חלום.הבחור הלך כל יום לבית. הוא השתנה, הפך נבול ואדיש.החברים לא מזהים אותו.ודי הפסקתי לראות, כי הוא בילה ימים שלמים ישב בבית והסתכל על אף פעם לא עוזב אותה.ויום אחד הוא החליט. קניתי זר ורדים שחורים ועלה לגג. הוא ראה אותה ולשכוח כל מה שקשור. לידה נראה יפה יותר. הוא ניגש אליה בשקט, כרע על ברכיו, מניח את רגליה ורדים שחורים. היא אפילו לא הסתובבה.

זה היה קרוב לחצות, והוא עדיין היה על ברכיו לפניה. היא חיכתה לו לדבר. אבל שום דבר לא קרה. לבסוף היא פנתה להביט שהגיעה אליה בשלב זה. ראש בלונד קד, זר ורדים לרגליה … מפתה … ואין קול. היא הביטה אל אופק. "כש– או אם הוא ילך" – היא חשבה.

את השלושה הלילות האחרונים. שום דבר לא השתנה. היא החלה לשעמם.
"אתה הולך להיות שקט?" – היא ביקשה.
הבחור התחיל, הרים את ראשו והביט ישר לתוך התהום השחורה של העין.
"אני לא צריך מילים כדי להראות את האהבה שלך."

הילדה הייתה מבולבלת לרגע. זו הפעם הראשונה שהיא שמעה. "לא, תן לה להישאר שם."
"לך מפה!"- היא אמרה.

"כרצונך." – הוא ענה.

והוא נעלם. אבל שוב, כל יום בא, והיא ראתה את זה.ומרגיש שזה משתנה. היא איתהבה בו.הוא לא דומה לאנשים אנשים אחרים, אבל זה – תחושה… מה הוא זר לה, לא ידוע.והיא לא אוהבת. כמו – הוא בא שוב אליה על הגג, משום שהוא כבר לא יכול לחכות. הוא לחש, "אני אוהב אותך." היא הסתובבה וצעקה:
"אוהב את המלאך את האדם מה אתה רוצה ממני? עבור לבוילן! אל תיגעו בי!"
"אבל אני לא יכול …"
היא החליטה שהוא מצא את מותו. עמוק מדי הוא טיפס אל תוך נפשה. נשמה קרה ואפלה של מלאך. הוא כמו אש שהודלקה, והיא פחדה מחום והאור. היא הביטה בו, מכריחה אותו להזדרז טבעה בעיניהם של יקיריהם. אבל זרם דקות, שום דבר לא קרה. הוא פשוט עמד והביט בה, הוא מת מאהוב המבט הקטלני. כי הוא אהב את האהבה מאוד כנה וטהורה, שאף אחד לא אהב. פתאום היא נתנה …
היא פנתה אליו. עיניים מתמלאות דמעות. והיא לא הבינה למה פניה שופכת עליו מים המלח.
– לכו מכאן … בבקשה … להרפות … ואני בחוץ … אנו שוכחים … אנחנו לא יכולים להיות ביחד … אתה – גבר .. אני – מלאך .. רק להרפות … – לחשה.
"לא, אני אמות בלעדיך!"
אצבעותיהם כרוכים זה בזה, שפתיו התמזגו בנשיקה. הם לא יכלו להיות ביחד, אבל הם הפכו להיות בלתי נפרדים.ולכן מומס. פתרון באהבה אינסופית….