גן העדן האבוד – פרק 10

הפרק יצא ממש קצרצר, אבל הרגשתי צורך לעדכן!
בכל זאת כבר יומיים לא יצא לי לעדכן -_-"
אז עכשיו כשיש לי קצת חופש, אעלה עוד פרק גם מחר – ז"א היום(יום שבת), לקראת הערב.

גן העדן האבוד – פרק 10:

הימים לאחר הנשף לא היו קלים. רבים עדיין היו בטראומה, מאות צלצולי טלפון של הורים זועמים,
חלק מהתלמידים חזרו הביתה בעקבות האירועים. מורי בית הספר והמנהל ניסו לשמור על פרופיל נמוך ובכל כוחם ניסו להרגיע את מי שנשאר. לא היו רמזים לזהויות חברי הקבוצה האחראית לרצח.
המשטרה כשלה בפענוח. בוקר של שלישי נפתח בתקרית איום נוספת. בכל חדר כיתה, על הלוח היה תלוי דף ובו בכתב מודפס רשום, "אין לכם לאן לברוח." , כאשר בתחתית הדף אות יפנית עבה.
"כמו הקעקוע של הבחור ההוא.." מלמלה איזבל בעודה פונה אל שון. הוא תפס בדף ותלש אותו מהלוח. כולם הביטו בו בתדהמה.
"אם אני תופס אחד מהם, הם מתים." רטן. איזבל גיחכה למשמע דבריו, "כמו שעשית בפעם שעברה?" היא הצביעה על כף ידו הימנית שהייתה חבושה בגבס זה כבר כמה ימים. הוא התעלם מההערה שלה. השעה הייתה מוקדמת ורק בודדים נמצאו בכיתה. זה אפשר להם לדון לגבי הנושא.
"איך חבורת אנשים פתטיים מצליחה להוות כל כך הרבה איום כלפי בית הספר כולו?" הזדעזעה קיילס. "ניסיתם לחפש את אותו האחד?" תהתה אלנה בעודה פונה אל איזבל ושון שכבר הספיקו לספר על התקרית עם הזר.
"לא ראינו אותו בשום מקום." ענתה איזבל ונשענה על הקיר לצד החלון.
"אנחנו צריכים להתאחד נגדם," אמר צ'ילי, "צריך לקרוא תיגר עליהם, להוות איום בשבילם." הוסיף.
"אז אלה באמת היו חזיונות מהעתיד.." מלמלה מריאן. כולם הפנו אליה את מבטיהם,
"אני לא מתכוונת לשחק שחמט על חיים ועל המוות איתם." אמרה.
"מעדיפה למות?" התעצבן צ'ילי.
"אני ראיתי את מה שעומד להיות השנה במקום הזה, וזה רחוק מלהיות טיול בגן עדן!" הסבירה.
"אני חושבת שכולנו הבנו את זה כבר.." אמרה פפר שישבה על עדן החלון קרוב לאיזבל, "הם לא משתעשעים, הם כבר ניסו להרוג אחת מאיתנו, מה ימנע מהם לעשות זאת שוב?" אמרה בייאוש.
"הפעם יש להם גם מטרה ברורה, אני ואיזבל תפסנו אחד מהם והם ידאגו קודם להיפטר מאיתנו." הרהר שון.
"אתה לא מעודד." מלמלה איזבל.
"זאת הסיבה שצריך לנהוג באותה הדרך, מידה כנגד מידה, צריך להרוג אותם." טען צ'ילי.
"עד כמה אתה מרגיש טוב עם עצמך כשאתה מעודד את חבריך להרוג?" נשמע קול זר מאחוריהם. הם הסתובבו לאחור. בשולחן האחרון בצד הקרוב לדלת, ישבה נערה לא מוכרת, סביר להניח חדשה.
היא הייתה רזה בעלת עור חיוור, בדיוק סיימה לקלוע לצמה את שיערה הסגול שהכהה בקצוותיו.
"לא לימדו אותך לא לדחוף את האף שלך למה שלא נוגע אלייך, סיגלית?" סינן בכעס. היא התעלמה מהכינוי שהצמיד לה ואף חייכה קלושות. "לא עודדתי להרוג." הוסיף.
"אז אתה חושב שתשחקו רק תופסת בניכם? פתטי." אמרה.
"מי את בכלל?" התרגז. היא לא התרגשה ממנו, רק ניערה א הסוודר שלה מפירורי העוגיות שאכלה מקודם, מתעלמת לחלוטין מהשאלה שלו. פפר בזמן הזה תפסה בזרועו וניסתה להרגיע אותו.
"בקרוב מאוד המקום הזה יהפוך לשדה קרב ואתם יודעים את זה." משהו בנימה שלה היה מצמרר, כאילו היא עצמה הייתה האיום.
"כאלה כמוך, יגרמו לזה.." הוסיפה. הוא ניגש אליה בתוקפנות, אך נעצר ברגע שקמה ממקומה, משיגה את הגובה שלו במעט. הוא הביט בפניה, עיניה היו חומות גדולות, עטופות בשכבת ריסים עבה ושחורה, מכוסה באייליינר. שפתיה מלאות, מפתות במעט. הוא ציפה לראות את הפחד משתקף בעיניה, אך הייתה מספיק אמיצה.
"כאלה כמוני?" הוא חיכה להסברים. היא העזה להניח את ידה על החזה שלו.
"שלא יכלו לשאת את ההתעללות,כאלה שלא ידעו קץ לזעמם,כאלה שיכלו לשרוף למוות את הוריהם, אלה שכמעט הרגו רבים עקב הצפה שגרמו ועם כל זה, לא הרגישו טיפת חרטה." היא השאירה אותו חסר מילים. פפר גם כן נשארה בהלם מהגילוי שלה.
"מתי בפעם האחרונה השתמשת בכוח שלך, להבה?" היא הצליחה לרתק אותו במקומו עם פה פעור, ובנימה זו עזבה את החדר.
"אוקיי, מה זה היה עכשיו?" גיחך סטף. צ'ילי לא הגיב, רק יצא מהכיתה לשאוף אוויר.
"אני מניחה שהיא סוג של קראה את העבר שלכם?" תהתה אלנה.
"אני מעדיפה לא לדבר על זה כרגע" אמרה פפר בעודה לוקחת נשימה עמוקה.

"אתה חושב שהיא הכירה אותו?" תהתה מריאן, מפנה את השאלה אל מקס בדרכם לקפיטריה. הוא הניד בראשו לשלילה. "אז היא פשוט יכולה לראות את העבר שלו? זאת יכולת אדירה!" התלהבה.
הוא לא התלהב כמוה. "אני בספק," אמר. היא הביטה בו בבלבול.
"לראות את זיכרונות העבר של מישהו אחר זה לא כמו לראות סרט.." החל להסביר בעודו מכין לעצמו קפה. היא נעמדה לצידו והתחילה להכין לעצמה תה.
"מי שיש לו את היכולת הזאת, לאו דווקא נהנה מזה…לקרוא את זיכרונות העבר זה גם לחוות את אותו הכאב, אותה השמחה, התעללות, אכזבה…זה לא קל," אמר. היא הביטה בו בדאגה, משהו בנימה שלו לא נשמע לה כשורה. הבעתו הייתה ריקנית ולרגע נראה כאילו נזכר במשהו.
"ניתן להשתגע מזה." מלמל לעצמו. הוא סיים להכין את התה וניגש לשבת באחד השולחנות, משאיר אותה ליד עמדת הקפה. מריאן החלה להרגיש רע עם זה שהעלתה את הנושא, זה היה ברור מאליו שהנושא הציק לו. היא סיימה עם התה, לקחה שני מאפי שוקולד והתיישבה מולו.
"אף פעם לא סיפרת לי על עצמך" אמרה בעודה מניחה את המאפים על השולחן.
"מה את רוצה לדעת?"
"אני רוצה לדעת מי הוא מקס ביופורט? מה הצבע האהוב עליו, מה התחביבים שלו, מה הוא אוהב, מה הוא שונא, אם יש לו אחים?" חייכה אליו. הוא לגם מהקפה מתחמק ממבטה. היא ידעה שלא יספר לה הכול, אך עדיין ניסתה לקלף ממנו את קליפת הסודות שלו.
"בשביל לגלות את כל זה, קודם תצטרכי לספר על עצמך," קבע כשחיוך משועשע לפניו.
"זה לא הוגן!" אמרה כשהבעה לא מרוצה על פניה.
"זה הוא התנאי."
"יש לי תחושה שאתה לא מי שאתה טוען שאתה, בן אדם תחת כיסוי." צחקקה מריאן.
"אולי זה באמת כך." לחש והבעה רצינית מיד החליפה את צחוקה.
"הצילו!" צרחת אימה מחרישת אוזניים, הוציאה אותם מהריכוז. נערה בסביבות גיל השמונה עשרה מעדה אל הרחבה בעודה מכוסה בחלוק לבן בלבד, "הם מאמללים אותי!" ייבבה בבכי. הם נעמדו ממקומם, מוכי הלם. כל מי שהיה סביב גם כן לא ידע כיצד לנהוג.
היא נראתה כל כך חיוורת, גופה היה מכוסה בסימנים כחולים, כאילו מיליוני מחטים טיילו על גופה,
עיניה היו אדומות ופניה שטופות זיעה.
"הם מעבירים עליי ניסויים, תעזרו לי!" צווחה בעודה נופלת על הרצפה. רגליה לא היו מסוגלות להחזיק אותה עוד. כמה מהמורים רצו אליה, נראה היה כאילו שמחו למצוא אותה, כנראה שחיפשו אחריה כבר כמה זמן.
"הם יעבירו עליכם ניסויים! כולכם תמותו! כולם תמותו!" היא המשיכה לצרוח בשיכרון חושים בזמן שאותם המורים ניסו לגרור אותה משם. מריאן לא יכלה להביט במראה המחריד והחביאה את מבטה מאחורי גבו של מקס. "לא!" הם עוד שמעו אותה ממרחקים.
"אנו מצטערים אם היא הדאיגה אתכם, זאת תלמידה שעברה המון, אנו מנסים ככל יכולתנו לעזור לה.." אחד המורים נשאר להרגיע את כולם, "אני מציע שפשוט נשכח מכל מה שקרה פה עכשיו ושלא ניתן לזה להטריד את מנוחתנו." אמר בגמגום. הוא היה כל כך לחוץ שזה רק הגביר את דאגתם של התלמידים סביב.
"כשאת נתקלת במצב כזה, מי לפי דעתך משקר?" שאל מקס. הוא ידע את התשובה.
"בקצב הזה כולנו נגמור כמוה." הוא לא עודד במיוחד.