5\5 הסיום!!!

שני ההורים מתו, היא לא יצרה אתם קשר שנים והשיחות טלפון שלה יעידו על כך. למעשה, לא עשתה שיחות טלפון כלל. מבוא סתום, היא לא מאמינה. אם הרוצח רק מקורב לשוטר הוא יכול היה לברר בקלות איך משיגים רשימת שיחות של מישהו, רק צריך להכיר אדם. בדירה כל די אן אי שנמצא היה שייך לה, אין מזל שם.
היא נאנחה ברוגז ודפקה את אגרופה על השולחן.
"שמעתי את החדשות." זה היה כלוד שהחליט כנראה להגיע למשרד.
היא הרימה את עיניה אליו וחשה בתחושת רגיעה קלה משום מקום, אך יחד עם הרוגע הזה התגנב גם שמץ של לחץ שלא שמה לב אליו.
"נכון." אישרה ונשענה לאחור בכיסא כאילו היא מרגישה בנוח.
"היה זה מהלך יוצא מין הכלל לפנות לאותה בעלת בניין, אני חושב ששמעתי על מדיניות הפרטיות המיוחדת של המקום בעצמי." ציין.
נכון, זו באמת הייתה עבודה יוצאת מין הכלל- ידעה. היא הלכה אחרי תחושת הבטן שלה שהתבררה כנכונה, על אף היותה בעלת מוטיבים מוזרים. אין היא מסוגלת עדיין להניח את ידה על שמץ של מושג מה קורה לה.
משהו בבואות שלו גרמה לה לתהות לגבי מניעיו. אם הוא לא כאן כדי לעזור לה אחת ולתמיד לפצח את המקרה, אז לשם מה?
"אני שמח שהייתה לך הזדמנות לעשות את זה. זו תכונה חשובה לבלש ללמוד לסמוך על האינסטינקטים שלו ולטפח אותם." הייתה זו הפעם הראשונה ששמעה אותו מציין תיאור למושג 'בלש טוב'.
זה אכן סקרן אותה והיא הרגישה כאילו אוזניה מתרחבות למען קליטה יותר טובה של קולו השליו והנמוך.
"יש אלפי רמזים שנקלטים לנו בעיניים, אך אנחנו לא באמת שמים לב אליהם ומפספסים את פתרון החידה. איזה בזבוז. " המשיך בחדות ומשהו בקולו נשמע פחות אדיש מבדרך כלל.
התחושה המוזרה שהייתה לה הלכה וטפחה, בטנה החלה לכאוב.
"עכשיו מבחינתי העבודה שלי כמעט הסתיימה." חתם.
רגע… מה זה אומר? מבטה הפך בלבול ועיניה ננעצו בו בריכוז, אך כיוון שאין בכוונתה להראות לו שמשהו לא קשורה לא עצרה לתהות לגבי מה שאמר ורק ניסתה לפתות אותה להסביר זאת מעצמו. ניסיונה הסביר לה כבר שכל פעם שהיא שואלת שאלה ישירה, עתידה הוא לא למצוא את התשובה על זה.
"אתה באמת מדריך טוב." הסכימה, "אני שמחה שהמזל נתן לי להיות מסוגלת להתבונן בך ובעבודה שלך יותר מקרוב."
אוזניה התאמצו להקשיב.
"זה לא המזל שנתן לך את זה." סתר.
דמה החל לזרום מהיר יותר מבדרך כלל, כששאלה מה הכוונה. אגרופיה נסגרו אך היא התאמצה לשמור את שפת גופה סתמית.
"את הסיבה שאני מגיע לכאן." הסביר, "הצפייה במוח שלך הופך ונהיה כמו שלי משיב סיפוק נעים מסוים משום מה." המשיך ברוגע, עיניו מבריקות וקולו מתנדנד בין קר וחם.
רעידה קטנה של הנאה עצורה חלפה בה, אך חשה במשהו שלא יושב נכון.
"גרמת לי להוציא צדדים שמעולם לא ידעתי שקיימים." המשיכה לא להראות לו דבר מתחושותיה המשונות כלפיו, ולכן רק אישרה והסיתה לרגע מבט לקצה המרוחק של הרצפה כסוג של התחמקות.
הוא הנהן והוסיף; "וזו כנראה האבן האחרונה של המסע."
שקט.
"כל כך מיקרי שהפרשה הזו באה דווקא עכשיו, היא יכלה גם לא לבוא לעולם כשחושבים על זה." נאנחה בפליאה חצי מזויפת.
"מקרי זו הנחה מסוכנת." הזכיר לה במשפט שתמיד נהג לומר כמעין נזיפה.
צחוק קל של לחץ השתחרר מגרונה אל פיה.
"כן, אני מניחה שאתה צודק." השיבה עייפה משום מה, "זה תורם לרגש שלי שהכול טוב מידי. הכול מתוכנן מידי. כמעט כאילו זה אלוהים שלפתע החליט להיכנס לתמונה ולתת לי לנסות את הרצח המושלם."
"או השטן." הציע כאילו ידע דבר מה שהיא לא יודעת.
השקט שהשתרר עכשיו דחף אותה לומר משהו קיצוני יותר, גדול יותר, כאילו הרגישה שייתכן שזו תהיה ההזדמנות האחרונה שלה לומר ולגלות את מה שעדיין לא ידעה שגילתה.
"במובן מסוים, אני מרגישה כאילו גידלת אותי." לחשה.
היא מעולם לא חשבה שתוכל, אך היא אמרה זאת בכל מקרה מול פניו. היא הביטה בו מחכה לתגובה כדי לקבוע האם היא מובכת מספיק כדי לתת לסומק לטפס במורד לחייה.
הוא לעומת זאת הביט בה לרגע במבט מטריד שגרם לה להרגיש ממש כאילו הוא נזכר באבא שלה. אך אין זה ייתכן כי אין לו שום דרך לדעת. אחר כך הפרצוף שהטריד את מוחה נעלם ובא במקומו מבט ששוב לא הרשה לה להיכנס.
"בחיים לא אהיה מי שאת רוצה שאהיה." שינה מעט נושא.
היא חשה בחיוורון קל מטפס על פניה, כאילו הצליחה להבין את המשמעות הנסתרת למה הוא התכוון. אך פניה עדיין הביעו שאלה.
"את לא יכולה לסמוך עליי לעשות מה שטוב לך יותר ממה שטוב לי." הסביר במתח ושמץ של סקרנות חבויה עלה על פניו.
"ומה שאנחנו רוצים כזה שונה?" שאלה ודפיקות ליבה עלו והאיצו משום מה.
"לא בהכרח, אבל הדרכים שבהן אנו בוחרים עשויות להתגלות כמאוד שונות." ענה והותיר בפיה טעם נורא, על אף שכביכול לא אמר שום דבר קונקרטי.
פניו נראו כמתכוונות לכל כך הרבה יותר מזה, אך היא לא הייתה מסוגלת לראות. כשהיא חושבת על זה, היא לא מסוגלת לראות בכלל אותו ואת התעלומה הזו. שניהם לוטים בערפל והיא לא יכולה להסיר את מעטה הצללים כדי לקבל את התשובה. היא החלה להרגיש כמו במעיין טרנס מוזר, מרחפת בהוויה שלא קשורה למציאות אלה לרגע הזה שנתפס בתוך המוח שלה, רגע שתמיד ניסתה להיאחז בו והצליחה רק בחלומות שלה- איפה שהיא לא מספיק מודעת בשביל להבין.
"קשה לי לראות איך זה נכון." ניסתה לאלץ אותו לומר משהו נוסף.
"קשה לך לראות נקודה." תיקן אותה בהחלטיות שמשום מה לא הרגישה מוזרה.
היה זה כמעט כאילו היא עצמה ידעה כל הזמן הזה שהיא לא מצליחה לראות כלום ועתה הבינה כי הוא לעומתה רואה אותה ואת התעלומה כאילו עמדו ללא מלבוש.
"מה זה הערפל הזה?" נכנסה בהדרגתיות בלי הרגשה כלל לתוך הדמיה שלא הייתה קשורה למציאות שמולם, ועתה ביטאה את הדברים שראתה בקול רם.
היא ראתה את עצמה בקור, מטפסת בהר גבוה עד לנקודת השבירה, אך לא מסוגלת לראות במה עתה לתפוס. קולה נעשה מעט גבוה ומתוסכל כאדם המתייחס למצב בו מרגיש חסר אונים. מעטה ניתוק הרגש מתגובתה- נשבר.
"זה רגש." הסביר לה בסבלנות.
הוא ענה כאילו יכול היה לראות בדיוק את המקום בו הייתה כלואה באותו הרגע, על אף שלא היה זה הגיוני כלל אך היא לא יכולה הייתה להתעורר לשים לב.
שתיקה. היא נלחמת בדמיון שלה, למצוא מקום לשים עליו יד או רגל. גבותיה מתכווצים.
"מה את מרגישה?" שאל, נותן לה להתנדנד עדיין במציאות המזויפת שבראש שלה, מציאות מזויפת אך ידע כי היחידה שנכונה באמת לגביה.
היא נעמדה והרגישה איך החדר מסתובב. איך היא באמת לא ממש ניסתה להרגיש וניסתה לחשוב במקום או לפני. היא הרימה עיניים חוששות אליו, זה עמד לה על קצה הלשון אך היא עדיין לא מסוגלת להגיע לזה.
"אני לא יודעת." קולה צרוד, כמעט כאילו מהקור ששרר באותו הרגע בהר.
"את יודעת." לא הרפה, הפעם קולו הרם הדהד.
היא נבהלה ונרתעה לאחור. לא היה שום דבר אלים בטון בו דיבר אך מעולם מעודה לא שמעה אותו מרים את הקול. יותר מודעות חלחלה לתוך עורה הרך, היכן שהיא חצי יכולה להרגיש חום וקור.
הלהט נגלה בעיניו הכהות והפתוחות לרווחה והתרגשות מרוממת כלשהי זמזמה בגופו כאילו היה עתיד להתפוצץ.
היא בחיים לא ראתה אותו במצב כזה, כאילו היה גוש התרגשות גולמית. הוא הסתיר את זה טוב מידי מפניה ועתה חשה איך תוכן בטנה מטפס להקיא. ההבנה הכתה בה- באטיות רבה מידי.
היא הבינה מה מרגש אותו.
ידה נעה לאט בתנועה אוטומטית אל עבר הגלוק שלה, תמיד עשתה זאת כשהייתה לחוצה, תוך המחשבה אם תוכל להניח את ידה על הגלוק שלו.
הוא חייך אליה חיוך כנה.
הוא מבין שגילתה וכעת היא יודעת, ובאותו הרגע היא לא ידעה אפילו אם היא רוצה לעצור את האדם שכעת הבינה שרצח בשבילה.

היא יודעת, הוא לא יהרוג אותה, לא את פרי יצירתו, לא את הכישרון שעמל כל כך להביא לגדול. הוא יוציא את גלוק- נערת הקוסם, כדי שתבצע את להטוט הקסם שתאפשר לו להיעלם ובכך יותיר את חותמו עליה לנצח. הוא ידע שפחות או יותר להצליח להיות הוא זה לא האתגר בשבילו, אלה להצליח לגרום לאדם אחר להיות כמוהו.
אדם שמוכן לרצוח בשביל התעלומות.
והוא נוסף יודע, שהיא בחיים לא תהיה האדם הזה ושזה בדיוק מה שעושה אותם לנצח שונים. היא בחיים לא הייתה מודעת לזה, אבל תמיד הרגישה שהוא יוכל לרצוח בשביל דבר כזה ואף למות למען פתירת תעלומה, אך מעולם לא הרגישה צורך לחשוב על זה. הכול עכשיו מרגיש כל כך בהיר, כאילו אור האור נשפך פנימה אל תוך מה שכבר היה קיים.
ולפעמים בלילה כשהיא פוקחת עיניים, היא עוד חשה שהוא צופה בה. וככה היא יודעת שהוא עוד עוקב אחר התעלומות שלה. אם היא תפקח עיניים, היא תאלץ להסגיר אותו. אז היא פשוט עוצמת עיניים ממש ממש חזק…