oliv
וואן סטפ קלוסר ואז.........

5\4

oliv 31/10/2014 720 צפיות תגובה אחת
וואן סטפ קלוסר ואז.........

היא נוסעת וצופרת בעוז לנהג לפניה. הגשם שוטף כמו דליי מים את האוטו, התכלת אפרפר חסר חיים שלה, על הכביש וחוץ מהנהג העייף ההוא לא היה אף אחד אחר בסביבה.
השמים בחוץ היו נראים חצי בהירים חצי חשוכים. השעה הייתה ככל הנראה חמש לפנות בוקר. היא ישבה במושב הנהג עם הפיג'מה שלה, צופרת בכל הכוח לנהג שלא זז עד שנתן גז.
היא כנראה נכנסה מתוך שינה אל האוטו הישר לתוך הכבישים. מצמרר לחשוב שהיא נהגה בלי הכרה או מתוך שינה, אך העובדה שאף שוטר לא תפס אותה עד כה סימנה שאולי הייתה מספיק בהכרה בשביל לנסוע טוב. אך ברצינות, רק הדוחות מהירות אחר כך יספרו לה אם זה נכון.
איזה כביש היא נמצאת? היא לא יודעת. המגבים של המכונית כבר דלוקים ומשפשפים היטב את הזגוגיות. זה סימן טוב, שלא נהגה עם עיניים עצומת.
היא כנראה הייתה מאוד מוטרדת קודם לכן, כי מעולם לא מצאה את עצמה באמת נוהגת באמצע הלילה. הכי גרוע שלה היה להתעורר בספה עם כוס יין בצד ותפוח נגוס בצורות משונות. היא בחיים לא הרגישה שסיכנה חיים, שלה ושל אחרים בכלל. מזל שהצופר העיר אותה.
היא נוסעת עד למקום בו תוכל לבצע פניית פרסה וכך חזרה אחורנית. נראה כי היה זה הכביש המהיר למחוץ לעיר. כמה מוזר שתבחר דווקא בכביש מעין זה, אך כמה שפחות הולכי רגל או מכוניות בהחלט עדיף.
היא עצרה את המכונית רק כמה קילומטרים מהבית. כיצד הגשם זלג וזלג והיא יכלה לחוש אתו הזדהות משונה פתאום. היא נשארה בפנים והרגישה חמים ומוגנת. היא לא רצתה לצאת החוצה, לאיפה קר ורטוב. היא הפסיקה את פעולת המגבים כך שהכול בחוץ נראה מבעד למים וקול הגשם הנעים. היא כיבתה את האוטו, ופשוט שמעה. מתנתקת מכל המחשבות, מכל גופה ונכנסת כולה אל תוך ההוויה הזו. אל תוך הדבר המוזר שנקראה הווה.
לפתע, מתוך המים הבהירים שטשטשו את ראייתה, חשבה שראתה משהו כהה. זו הייתה צורה של דמות, עומדת מטרים ספורים ממנה. היא מיהרה להדליק שוב את מגבי המים. מבעד לטיפות היא לא הצליחה להבחין בשום דבר מיוחד. היא נשענה אחורנית, אך תחושת צמרמורת של דאגה לא חלפה. משום מה דמיינה שכלוד עומד שם.
היא פתחה את הדלת ונתנה לרוח בפרצים הקרה שידעה שתבוא לאפוף אותה מסביב לה. היא הניחה מיד את נעלי הבית מבד שלה על ריצפת הרחוב הרטובה ואז החלה לרוץ, מרגישה איך המים חודרים לרגלה ואיך הטיפות שהחתימו את הפיג'מה מחדירות לעצמותיה רטיבות צוננת קרה.

יום עבודה שני בתוך הפרשה ואף אחד לא זיהה עדיין את הגופה. חשדה הלך וגבר כשטריי הניד את ראשו כבר בפעם השלישית כשעברה מול פתח חלקת המשרד שלו.
היא התיישבה במקומה והרימה טלפון למקום היחידי בקרבת מקום שהיא יודעת שניתן להשכיר דירות ולעזוב וללכת בלי התראה לחודשים, בלי שמישהו ידווח על כך. זו הייתה גברת זקנה, בעלה מת במלחמה, שדגלה בערך הפרטיות והחליטה לאפשר לאנשים לעשות כאוות נפשם כל עוד התשלום מגיע אחרי שצי שנה. מעטים הכירו אותה, ואם זה אכן הרצח המושלם כמו שחשדה אז אותה אישה אלמונית בוודאי תתגורר במקום כזה על מנת להבטיח שאף אחד לא יבוא לחפש אותה. אין עוד מקום הידוע לה במנהג שכזה כך שהסיכוי היה יחסית טוב אם מדובר בשלמות.
היא השאירה הודעת אס אמ אס 'רחוב מיספורט 47 עשרים דקות' ונכנסה לתוך האוטו. היא התניעה וכעבור הזמן המצוין מצאה אותו שם עומד מחכה לה.
היא צלצלה בפעמון, האישה הזקנה פתחה את הדלת. עיניה זזו בחוריהן לאט אך היו יציבות, שיערה כסוף לבן חלק וארוך כזנב סוס, ופניה מעוטרים בקימוטים כאילו פסל פיסל בהם אחד אחד.
"כן?" שאלה ונראית מופתעת ששני אנשים עומדים בסף דלתה ולא אחד.
"גברת ריס, אני יודעת שאת והמדיניות דיירים שלך דוגלים מאוד בחומרה בשמירה על פרטיות, אך אישה זו נמצאה מתה. האם ייתכן שהתגוררה בבניין? הדבר יועיל מאוד לחקירה למציאת איש מאוד מסוכן." אמרה ונתנה לה את התמונה.
"הו, אכן. אישה יש אצלי רק אחת בבניין ואכן נדמה לי שלא ראיתי אותה מספר ימים. כמה חבל, לא עשתה רעש או נזק ותמיד הביאה את התשלום בסוף כל חודש באותה שעה. תמיד חזרה לביתה בערב אני חושבת." גברת ריס הנידה בראשה בצער.
"האם היו לה מבקרים?" עיניה ניצתו בתדהמה.
עד כמה מוזר הדבר יתגלה?
"לא. היא רק יצאה בשבע בבוקר ותמיד חזרה בסביבות שבע וחצי כמעט." ניסתה להיזכר כשצער בקולה, "הינה המפתחות." מלמלה.
היא הוציאה צרור עמוס והוציאה ממנו מפתח לדירה מספר 7.
הם הודו לגברת ריס ועלו למעלה במדרגות של הבניין. בקומה השלישית נעצרו והכניסו את המפתח לתוך המנעול שהסתובב כעבור שניה.
החדר היה נראה ללא טעם ספציפי מסוים. מיטה, שידה, ארון קטן ושולחן קטן. בחדר האמבטיה היה רק אקמול, פלסטרים וסבונים, במקרר היו מעט מצרכים וצלחת עם ספגטי קר, בגדיה בארון לא היו רבים אך היו צנועים ונעימים והמיטה הייתה מוצעת בלבן רך. בתוך מגירת ההלבשה התחתונה נמצאה תעודה מזהה, עוד כמה ניירות וכסף.
"מלני נורט, בת 28 עוד שבוע. יש לנו זיהוי, ניצור קשר עם הוריה. אשלח לכאן צוות לבדוק טביעות אצבע רק לייתר ביטחון." אך היא ידעה שאם זה באמת הרצח המושלם, הם לא ימצאו דבר.
הרוצח שמבצע רצח מושלם לא יכול להסתכן שיראו אותו או בהשארת די אן אי.
הם ירדו למטה חזרה ורגע לפני שהתקדמה לעבר מכוניתה עצר אותה ושאל; "איך ידעת שזה זה?"
היא השתהתה.
"פשוט הלכתי לפי ניחוש הרצח המושלם." הודאתה במשיכת כתפיים קלה, אחר המשיכה להתקדם אל עבר המכונית שלה.
רגש מוזר הופיע בעיניו.


תגובות (1)

האינטימיות שמציעה דירה בבעלותה של אישה זקנה מרתקת ומעוררת סקרנות כאחד. זה נראה כאילו הם פיענחו את הרצח, אבל את ממהרת להודיע לנו בעזרת הבלשית הזו שזה לא נגמר כזה מהר. יפה מאוד!
אני סקרן לדעת באיזה ז׳אנר הבא תכתבי.
קיצר יפה, נחמד ומלטף בלשון. ואני אומר את זה מנבכי ליבי.

11/11/2014 14:55
8 דקות
סיפורים נוספים שיעניינו אותך