חורף של קץ.
אני עומדת על כר דשא, מדיף ריח של התחלה והתחדשות, כמה אירוני, כשאני עומדת על קצה צוק כביר, מחבקת את הרוח ונושאת עיניים אל קיצו של העולם.
מעבר לצוק שוררת דממה, עטופה ערפילים. שנים של עבודה מתרכזות לרגע הזה, בו אני בוחרת להיעלם. בו אני יודעת שאני את דרכי, את עבודתי בעולם הזה, סיימתי.
אני פורשת זרועות כנגד רוחות האבדון והן מתחילות לקרוע מתוכי את נשמתי. איני מסיטה מבט מהאופק, כי הם מראים לי כעת מה יכול לקרות אם אחשוב ליסוג מהחלטתי. הם מראים לי אפשרויות, סיטואציות בחיים אליהם אקלע, איתם אתמודד, אם רק אשאר.
אבל כל זה אינו מניע אותי מהחלטתי. אלו רק אשליות. אני עוד זוכרת את היגון, אני זוכרת את הכאב העמוק. את הלהב המבריקה, את האדום הבוהק על פני המציאות החשוכה…
ולפתע, דקירה איומה מפלחת את הלב.
הם לוקחים ממני את הנשמה, הם גוזרים אותה לגזרים עד כי לא יישאר ממני דבר. וזה עדיין לא מתקרב לכאב שחתך בי בשניה של חוסר תשומת לב…
אני מחבקת את גופי וקורסת אל הקרקע הנוקשה.
"אוי, קיירה…" לוחש קול לשמאלי ואני מרימה מבט עייף לעברו. חשבתי שלעולם לא אראה אותה שוב…
"אמא?…"
"איך הגעת למצב הזה?"
והיקום שותק.
"אוי יקירה, אני חוששת שזה לא הזמן שלך עדיין,"
"אני אעשה את זה בכל מקרה!" אני פולטת.
היא מהנהנת, "תמיד היית כזו עקשנית."
"אמא… הוא…"
היא מהנהנת שוב, עצב נשקף מעיניה. "אני יודעת."
"אסור לי להמשיך… אני לא מסוגלת…" אבל אני לא מצליחה לגמור את המשפטים והיא מתחלפת בדמות אחרת. היא נעלמת על פני הדממה המשתקת ודמותה משתנה לדמות אחרת, גבוהה יותר, חסונה יותר…
"לא…" אני לוחשת באימה ואוחזת בשערי. מנסה לתלוש את הזיכרונות מראשי, כך הרוחות לא יוכלו לשחק בהם…
"קיירה…" הוא לוחש.
"אתה לא אמיתי… אתה לא אמיתי…"
"אני…" אני בטוחה שהוא יגיד דברים נוראיים, כמו אלה שצעק לפני שעזב. לפני שנטש אותי מאחור למות. "אני מצטער." הוא ממשיך וגוש נתקע לי בגרון. אני נושאת עיניים להביט בו, אכזרי ויפהייפה.
"לא…" אני לוחשת, "אתה לא יכול לעשות את זה."
"קיירה, אני אוהב אותך. אני…" דמעות מתחילות לזלוג מעיניו הנוצצות, ירוקות כאזמרגד. "אני לא יכול לחיות בלעדייך…"
אבל כשהוא אומר את זה, נשמעת ירייה. בדיוק כמו באותו יום נורא, בו הוא נטש אותי מאחור, לנצח…
אני צורחת.
עיניו נפערות בהפתעה, אצבעותיו מגששות אל הפצע והצבע אוזל מפניו. דם ניגר על בגדיו ונספג אל הקרקע. הוא הולך ונעלם, ואני קוברת את ראשי בידיי ונחנקת מהבכי.
לאחר מכן, כשאני נרגעת מעט, אני נעמדת לאט. העיניים שלי נפוחות מדמעות והלב מרוטש. ואני נשבעת שאקח אותו איתי, כי אם אני נופלת, כך יהיה גם על הכאב.
וכך, בהחלטה הזו, נחושה משהייתי אי פעם בחיי, אני אומרת שלום, וקופצת אל האין.
תגובות (5)
סיפור מדהים, זהו אין לי יותר מילים.
"נושאת עיניים אל קיצו של העולם." איזה משפט יפיפה, ממש אהבתי אותו. הוא לכד את תשומת ליבי ולא יכולתי שלא לקרוא אותו שוב ושוב.
עוד דבר, היא קפצה מהצוק? היא פשוט התאבדה? בגלל מה?
יש לך כתיבה כל כך מקסימה, סוחפת ומרגשת. אני ממש אוהבת לקרוא את הסיפורים שלך כי את מפתיעה אותי כל פעם מחדש עם משהו חדש ויפיפה, כל הכבוד לך. את מוכשרת מאוד ויש לך עתיד גדול בכתיבה. מדהים.
תודה רבה, התגובות שלכן ממש חשובות לי ^^
ומאיה, אני ממש שמחה לשמוע :)
לגבי העלילה, זה סיפור קצר לכן אני מביאה את הקצוות ואת יכולה לדמיין מה היה נורא כל כך, מה גרם לה לקחת את חייה בידיה. הכאב אולי היה גדול כל כך שהיא לא הייתה יכולה להתמודד איתו, או שהיא קיוותה לראות את אהובה שוב שנטש אותה, זה נתון לשיקולכם, בידי הדמיון ^_^
שמחה שאהבתן!
שבוע מקסים! ♥
אני מסכימה בהחלט עם שתי התגובות שמעליי.
אין לי הרבה מה לומר בעיקר בגלל שאני בוהה בהלם ובריגוש מסוים במסך. הכתיבה שלך תמיד משכה ועניינה אותי. אני מקווה שתמשיכי לכתוב עוד, כי אני פשוט אוהבת לקרוא דברים שלך :)
תודה רבה ספיר! ♥