המקובלת שבכתה

רציתי לכתוב את זה כשיר, אבל לא הצלחתי. אז בואו נספר את זה כסיפור קצר. טוב?
היה הייתה נערה לא ככ"ך מקובלת שאהבה את החיים. היא אהבה להיות לבד עם השקט, להעביר את שעות הפנאי על המחשב ולא להתעסק עם בני אדם, שכן בני אדם מעולם לא הובילו אותה לשום דבר מלבד דרמה מיותרת. ילדה זו הייתה מסוג הילדות שהיו מבקשות לישון לבד בטיול השנתי, כדי שלא ינחרו/יתגלגלו/יבעטו/יריירו/יפליצו עליה ושלא יתלוננו עליה שהיא עושה את אותו הדבר, ובדיוק בטיול שנתי כזה זה קרה.. טוב בעצם, בנסיעה חזרה מהטיול.
אתם מבינים, הילדה לא השקיעה הרבה מאמצים בהתחברות עם המקובלות בכיתה שלה, למרות שלפעמים הייתה עוקבת אחריהן וצופה בהן מקשקשות על הא ודא ובנים וקניונים והמבחן הגדול שיקבע אם הן יגשימו חלום ויהפכו לאחות רחמנייה כמו באנטומיה של גריי. ידא ידא ידא והשחקן ההוא והזה וחתיכים והקראש החדש של זאתי מהשמה. כל אלה לא עניינו את הגיבורה שלנו, אבל היא נהנתה לצפות בטימטום שבדבר, כשילדה אחת שופכת על השניה יוגורט וצורחת עליה שעכשיו אין לה מה לאכול, כשזו ששפכו עליה קמה ובתנועות מוקצנות מתלוננת על כמה שהיא אהבה את הטייטס החדש המחטב שאמא קנתה לה. אחר כך הייתה הגיבורה צופה בהן יוצרות חומה סביבה ומביאות אותה אל המזכירות בלי שחס וחלילה יראו את הכתם. כל אלה שיעשעו את הנערה עד בלי קץ, והביאו אותה לקרוא למופע "סטנד אפ פאקאצות יומי." שהייתה מפספסת רק אם היה משהו דחוף.
היא לא הייתה חלק מהן, והן מיצידן לא חיבבו אותה אלא אם הימה לה משהו שהן רצו. למזלה היא לא הייתה פראיירית וידעה גם לאמר לא, אבל זה סיפור לשעה אחרת. בנסיעה חזרה מהטיול השנתי, קרה דבר מה משונה.
ילדה אחת מהמקובלות מצאה לה חברה חדשה ורצתה לשבת לידה, כך שיצא שמספר הבנות היה אי זוגי. באוטובוס לא היו מקומות רבים, וגיבורתנו תפסה לה מקום מרווח לבד. הייתה עוד ילדה שישבה לבד, גם היא פחות מקובלת, למרות שפעם הייתה, אבל גם זה סיפור אחר. הילדה השניה הייתה מרירה יותר, ולא אהבה את ה"לבד" כמו גיבורתנו. יצא במקרה ששתיהן לא מדברות, כך שהיא לא רצתה לשבת לידה ולהפך. אז פתחו שתי מקובלות במריבה. היה מקום ליד מקובלת. מי מהן תשב לידה, ומי מהן תשב ליד אחת מהלא מקובלות? לאחר דיון ארוך, נקבע כך: כחצי נסיעה תיסע האחת, ובחצי השני תיסע האחרת. בואו לא נשכח את העובדה שהלא מקובלת השנייה והגיבורה ישבו ממש שם, אט אט מבינות שההחלטה הייתה כי הילדה תשב ליד הגיבורה. אולי לא הייתה בה הרבה אהדה אל השניה, אך באותו רגע הרגישה כלפיה טיפת רחמים.
כעבור חצי נסיעה, ניגשה המקובלת האחת לחברתה בבקשה להחליף, ובחוצפתה, השניה ענתה לה לא. מה עשתה? חזרה לכיסא שלה, קיפלה את רגליה ובכתה בשקט. הגיבורה לא ידעה מה לאמר. במצבה היא הייתה רוצה שיעזבו אותה, אבל הן לא אותו אדם. ישבה בשקט בתסכול וחשבה. איך יכול להיות שלילדה כל כך מקובלת תהיה סיבה לבכות? האם זה לא מוגזם? ועוד בגללה, בגלל שלא רצתה לשבת לידה.. לא משנה, היא ציפתה לכך. היא לא הייתה לוקחת את זה כעלבון- לעצמה לפחות. היא נעלבה בשביל המקובלת, שבאותו רגע עולמה קרס עליה.
זה לא היה סתם מקום, זה ייצג את כל המעמד שלה כמקובלת. יצא שהיא דחוייה, עלובה, פחות טובה מהשניה. לה מגיע ולה לא, היא מעליה.
והיא דיברה איתי.
מגיעה לה מדליה?