זיכרונות אבודים-פרק 6

"לורן"! קריאתו של טומי הוציאה את לורן ממחשבותיה.
"בואי אני רוצה שתכירי מישהי"
לורן הלכה לעברם באיטיות.
"היי" אמרה ג'יין בחיוך כשלורן נעמדה מולה.
"היי" השיבה לורן בחיוך מאולץ. היא הרגישה כ"כ פגועה,כ"כ מאוכזבת באותו רגע. היא כ"כ רוצה להחליף את מקומה של ג'יין,כ"כ משתוקקת לזה. היא הרגישה כאילו נותנים לה סכום כסף גדול, ולוקחים אותו ממנה בבת אחת. היא הרגישה כאילו הכול כבר מתקדם,ואולי יש איזה סיכוי ואז..בום! החלום מתנפץ לרסיסים.
"אז..לורן תכירי, זאת ג'יין, חברה שלי" אמר טומי והציג אותה בפני לורן.
'חברה שלי',חשבה לורן. למשמע המילים האלו הרגישה לורן שבא לה להקיא.
"ג'יין גרה בעיר אחרת ולכן אנחנו לא נפגשים הרבה" הוסיף.
"נעים מאוד" אמרה ג'יין והושיטה את ידה. ולאחר היסוס קל הוסיפה:"לורן".
"נעים מאוד" השיבה לורן גם כן בהיסוס ולחצה את ידה.
"טוב אז עכשיו אחרי שהכרתם…רוצות לקפוץ אליי הביתה לאיזה סרט טוב"? שאל טומי בחיוך.
"הלוואי" אמרה לורן וממש לא התכוונה למה שאמרה. אולי סרט עם טומי ,אבל סרט עם טומי וג'יין ממש לא.
"למה"? שאלו טומי וג'יין יחדיו.
"יש לנו מבחן בביולוגיה מחר, זוכר"? ואחרי מחשבה קצרה חשבה להזמין אותו ללמוד איתה,אבל ביטלה מייד את הרעיון.
"וואי נכון! שכחתי מזה לגמרי"! אמר טומי.
"אויש איזה באסה" אמרה ג'יין.
"עד מתי תהיי פה"? שאל טומי את ג'יין.
"אני מניחה שעד 9 בערב.. משהו כזה.." השיבה ג'יין.
"מצוין" אמר טומי וחייך.ואחר חזר ושאל את לורן:"את פנויה בערך..בשבע"?
מה להגיד,מה להגיד….חשבה לורן.
"אממ…" גימגמה לורן. "אני צריכה ל..קבעתי עם איימי ש..אני אבוא אליה".
"אהה" אמר טומי."טוב לא נורא נקבע יום אחר".
"כן" הסכימה ג'יין וחייכה.
"טוב" אמרה לורן."אז..אני אפנה לבית שלי..ו."
"כן" קטעה אותה ג'יין. "היה נעים להכיר" .
"גם לי" השבתי.
"ביי" אמרו טומי וג'יין והתחילו ללכת.
"ביי" אמרה לורן.
"רגע לורן חכי.." קרא טומי. לורן הסתובבה לעברו.
"אני אמשיך" אמרה ג'יין לטומי.
טומי התקדם לעבר לורן.
"מה"? שאלה לורן כשנעמד מולה.
"רוצה ללמוד איתי למבחן"?
לורן הסמיקה.
"פשוט חשבתי על זה ו..למה שכל אחד ילמד לבד אם אחנו גרים אחד ליד השנייה"? הוא הוסיף בחיוך.
לורן חייכה."צודק" השיבה.
"אז אצלי,או אצלך"?
"לא משנה לי" אמרה לורן. למרות שועוד איך משנה לה.היא לא הייתה רוצה ללמוד עם טומי כשג'יין בסביבה.
"אז..אצלך"?
"סבבה" חייכה לורן.

* * *

לורן הרגישה כל כך מאושרת בחברתו של טומי. היא הרגישה שכל פעם שהם נמצאים ביחד,לבד,היא הכי מאושרת בעולם.ואיכשהוא,הם תמיד מצאו על מה לדבר. לורן הרגישה שבחיים לא חוותה את זה עם מישהו. היא בחיים לא הרגישה כל כך מרותקת כשמישהו דיבר כמו שהרגישה כך עם טומי.עם איך שהוא מחקה אנשים בהבעות משונות,עם איך שהוא מדבר על דברים כ"כ נכונים,עם איך שהוא מחייך כאשר היא אומרת דברים שמוצאים חן בעיניו…איתו היא פשוט הרגישה…חיה.
"זה החדר שלך"? שאל טומי והצביע על חדר בעל דלת עץ לבנה ועליה תלוי שלט שבו כתוב בענק:'החדר של לורן'.
"איך ידעת"? אמרה לורן בציניות.
"סתם ניחוש" אמר וגיחך.
"רוצה לשתות"?
"כן אני אשמח" השיב טומי.
תוך כדי שמזגה לורן לשניהם כוסות עם מים קרים וקרח,חשבה לעצמה שהיא אסירת תודה על כך ששני הוריה לא בבית.הם סתם היו עושים פדיחות.היא שנאה את העובדה ששניהם לא יכולים לסתום את הפה כשבן נכנס לבית.
"אפשר להיכנס"? שאל טומי והצביע על חדרה של לורן.
"בטח" השיבה לורן ונכנסה אחריו.
היא הושיטה לו את כוס המים הקרים והוא לגם מהם באיטיות.גם היא לגמה משלה.
"שנתחיל"? שאל טומי כשסיימו לשתות.
"בטח" אמרה לורן וחייכה.
"טוב אז.." אמר טומי אמר ודיפדף בספר."על מה המבחן"?
"אממ…נראה לי שעל כל העניין הזה של תורשה…זה נמצא בפרק הראשון,לא"?
"כבר נבדוק" השיב טומי והמשיך לדפדף לפרק הראשון.
לורן הביטה באצבעותיו הדקיקות המדפדפות בספר.הם נעות כל כך מהר.גם עיניו.היא הסתכלה איך הוא מביט במהירות בדפים הנעים, בעיניו הכחולות והמתאמצות.היא לא הפסיקה להסתכל עליו.לפתע הוא נעצר.
"צדקת" הוא חייך והביט לעברה.
לורן חייכה אליו.
"ואנחנו צריכים ללמוד על תורשה,נכון"? שאלה לורן והביטה בעיניו.
"את שוב פעם צודקת" אמר טומי וחייך שנית.
לורן חייכה בחזרה.
"לורן…" התחיל טומי לומר אבל השתתק.
הוא התקרב אליה באיטיות וקירב את פניו אליה.לורן התקרבה גם היא והרגישה שכול גופה רועד.
שפתיו נפגשו בשפתיה והיא כמובן לא התנגדה.היא הרגישה את גופו בכל איבריה ולא רצתה לעזוב אותו לעולם.היא הרגישה שכל גופה מתמסר אליו בנשיקה הזו ושהם נמצאים לבד בעולם הזה.היא הייתה הכי מאושרת בעולם.