קרמבו מעוך- פרק 5 (אשמח לתגובות)

"אני לא יודעת, יכול להיות שאמא שלה מביאה אותה." גיא ענתה לי.
בחמש וחצי היא באמת הגיעה ביחד עם אמא שלה.
"כבר התחלתי לדאוג." אמרתי לה.
היא חיבקה אותי והחזיקה את ידי כשירדנו לבית הנוער.
התחלנו בפעולה.
ציירנו את ההצדעה שלנו. הודיה הניחה את ידיה בצורת ההצדעה ואנחנו סימנו מסביבן. אמרנו לה את הערכים של קרמבו- אני חבר, אני יכול, אני אוהב, אני שייך, אני מוביל ואני ישראלי והיא כתבה אותם. היא כתבה גם את השמות שלנו בתוך ה"כנפיים".
אחר כך דיברנו על הציפיות שלנו מהשנה.
"אני מקווה שיהיה לנו כיף ביחד." אמרתי
"אני מצפה להתחבר אליך." מאיה אמרה.
"אני רוצה שהכל יהיה בסדר ושיהיה כיף" הודיה אמרה.
אחרי שתיאמנו ציפיות הכנו תעודת זהות לחניך.
עזרתי להודיה לכתוב בכך שאייתי לה את האותיות.
כשסיימנו חזרנו מהפיצול ושרנו את המורלים.
אחרי המורלים כתבנו במחברות הקשר את תוכן הפעולה.
'הודיה נהנתה מאוד היום ושיתפה פעולה יפה' כתבנו.
אחרי שהחניכים הלכו עשינו שחת חונכים.
אופק ואלעד עשו את "נקודות האור של אופק"
הפעם לא הייתי אבל שבוע הבא אני אהיה.
מאוחר יותר עשו לנו את ההכתרה. קיבלנו כתרים וכולם היום מלאים בגואש בצבעי אדום וירוק.
אחרי הפעולה חזרתי הביתה. שתפתי את פני מהגואש והלכתי לישון.
בבוקר קמתי עם חיוך שלא ירד מאז אתמול בלילה.
התארגנתי במהירות כי השעה הייתה כבר שבע ואני לא אספיק.
חולצת בית ספר כחולה, ג'ינס, כסף, פלאפון, מערכת, כרגיל.
כשהגעתי לבית הספר הלכתי לפניה הקבועה שלנו. עומר כבר היה שם.
"איך היה אתמול?" הוא שאל.
"מעולה." עניתי.
ישבנו שם בשקט עד שהצלצול הפתיע אותנו.
הלכנו לכיתה, שיעור חינוך, מיותר.
סיימנו מוקדם, בשתיים עשרה. הגעתי הביתה. הכנתי שיעורים ואחרי שעה וחצי יצאתי להתנדב בצהרון.
עזרתי לילדי כיתה א' בשיעורי הבית שלהם, שיחקתי עם הילדים הקטנים יותר, הבנות שבגן חובה קלעו לי צמות…
ביום שלמחרת לא עשיתי משהו מיוחד- למדתי למבחנים, שרבטתי ציורים במחברות, הגשתי עבודות…
ביום רביעי בערב היה לי התקף, התקף מייאש. כמעט נשברתי אבל עומר החזיק אותי ותמך בי. התחלתי קצת לבטוח בו.
ביום חמישי בשיעור ספורט היה מבחן ריצה. לא הצטיינתי אבל לפחות עברתי…
בשיעור מתמטיקה קיבלנו את הציונים במבחני המופת. קיבלתי 56, נקודה מעל לנכשל.
"אל תתאכזבי." עומר אמר לי.
"להתאכזב? אני מאושרת!" עניתי לו. ותזכיר לי כמה אתה קיבלת?" המשכתי.
"עשרים ושבע." הוא ענה בקול מובס.
ביום שישי הגיע המייל על הפגישה הראשונה של נבחרת מתמטיקה. ב-27.11.
עומר חיבק אותי חיבוק, חיבוק של אהבה. הפעם אפשרתי לו, לא נרתעתי, למרות שאני עדיין לא ממש מוכנה.