Kneel before the Great Miss Y (הסיפור לא באנגלית, נא לא לפחד)

לפעמים זה קשה, להתפכח, לקום. לעשות משהו עם עצמך. משהו שנחשב למועיל, שיהווה שיפור במצבך.
אני זוהרת. אני יודעת. אני קונה לעצמי כל כך הרבה שמות, אני מרגישה כל כך מדהימה בכל הפיסות בהן אני עוטפת את עצמי. אני מדהימה, כי זו האמת.
ככה כולם חושבים, כך אני חושבת. זו חייבת להיות האמת.
אני הייתי מעדיפה לשכב ולנוח, לאחר מכן לקום לאור דמדומים ולהתארגן ליציאה. ליציאה למועדון? ליציאה משערי העולם הזה? אני לא יודעת. אבל הייתי מעדיפה. אני מעדיפה המון דברים על פני זה.
הזמן רץ, ולפי התכנית, כבר הייתי אמורה לעמוד באמצע המשבצת הזהובה ההיא, הרחוקה בחמש עשרה משבצות זהב מהעמוד המסתלסל הקרוב ביותר לדלתות האולם. לכאורה, אני מעולם לא עמדתי בשלמות התכניות. כנראה הבעיה נטועה בתוכי, לא שאכפת לי מכך.
האישה הקטנטנה הזו עומדת בדיוק במשבצת בה אני אמורה לעמוד, דומה לשלד מת. כך גם הבעת פניה. אני לא מבינה מדוע היא נמצאת במרכז, מתחת לנורה הנוצצת, המפוארת, כיאה למקום כזה.
אני מתקרבת, באטיות. בהליכה נאותה. בחיוך נאור. התכנית המקורית השתבשה, אך מעולם לא נקלעתי למצב בו לא הייתה לי תכנית חלופית, שגופי הגה באופן לא מפורש ושלף ממעמקי הכלום במוחי בצורה ספונטנית.
"(Quelque chose en français)," גופי יורק אש. אני מרגישה את העקצוץ בכפות הרגליים.
"או, (réponse en français)," עונה הגברת. אני בקושי מסוגלת להתרכז; שפתיי נעות, והמילים לא חודרות את החומה שבין הראש, ההיגיון למציאות. לבי פועם בקצב מהיר. האקסטזה מתחילה להתפרץ, ואני מנסה, בקושי רב, לדכא אותה.
צליל האזעקה המתחילה ליילל קורע את עור התוף שבאוזניי. הריח עוד לא הגיע; מצוין. הכל חוזר לדרכו הישרה, שנסללה זמנים רבים קודם לכן. אנשים נוהרים מן האולם, חלקם מבועתים ומבוהלים, חלקם רגועים מפני שהאש עוד לא הגיעה לאזורנו. מספיק זמן להתפנות.
אני נותרת יציבה, תווי פניי מפוסלים, כמו שלמדתי לפסל אותן. הן בדוגמת פסל שראיתי בעבר בקהיר, בעלות חיוך קפוא וגבה מורמת. האישה נשארת גם היא. מקרוב, היא נראית רזה אף יותר. השמלה רחבה עליה, ניתן להרגיש שאין מותניים המעצבות את המבנה של השמלה על הגוף.
אני מסתכלת על פניה פעם נוספת. בוחנת אותן. פניה מפוסלות, נראות גם הן בדיוק כמו הפסל ההוא. הפסל הנפלא שעמד מעל אחד מקברי הקדושים.
ריח עשן מתגנב אל האולם.
עליי לבצע עבודה נקייה. זה אמור להיות מוות שלא יוכלו להעלות ראיות, שלא יוכלו להבין. לפתע, אני מרימה את גבותיי ובהלה מתפשטת על פניי.
אני לא מדברת יותר, אין צורך במילים. האישה מבינה, ובצורה אוטומטית רצה החוצה, הישר אל תוך הלהבות הבוערות. אני שומעת צרחה אחת, צרודה, ואז שקט אנוש. עשן עוטף אותי, אז אני צועדת צעד בודד ומגיעה למשבצת המרוצפת שכבר לא נוצצת. אור מבזיק לשניות מספר מתוך החשכה הלילית. החוץ נראה לעין מבעד למעטה זכוכית המשמש כתקרה. באותה מהירות שבה האור הופיע ונעלם, התקרה מתנפצת. אני רצה- מתחמקת במהירות מהנורה שמתרסקת על הרצפה מאחורי וחלקיה שורטים את גפיי- אל המזרקה עם הפסל, שמימיה התמלאו בשברים, ומתחילה לטפס תוך כדי חליצת נעליים. הפסל של האלה השופכת מים מהכד כה גבוה, מספיק כדי להגיע לחבלים המשתלשלים מכיפת השמיים. אני תופסת בהם בחוזקה, מרגישה את העור שלי משתפשף בחבל העבה.
העיניים שלי מתמלאות בדמעות מהעשן המיתמר, ואני חושבת על איזו עבודה איזאיה ייתן לי בקרוב.