מלודי – הקדמה.

אני מלודי. אני בת 12.
אני לא יודעת מי ההורים שלי אבל דבר אחד ברור לי – אסור לי לצאת מגבולות המחנה.
כירון סיפר לי שהוא מצא אותי ליד העץ של תאליה, הייתי אז רק ילדה קטנה ולא נראיתי מזיקה בכלל אבל כירון אמר שבפתק היה רשום שעליי להישאר במחנה.
סמכתי על כירון. הוא התנהג אליי כאילו אני ביתו.
העולם המיתולוגי לא היה זר לי, אני חיה איתו. למעשה, העולם המודרני נדמה לי דמיוני יותר מהעולם המיתולוגי.
כירון אימן אותי להילחם ומצא שאני טובה במיוחד עם חץ וקשת כמוהו, יש לי רק עוד כישרון אחד והוא השירה שלי. שרתי פעם במדורה מול החצויים ואש בערה עד לגובה של בערך שישה מטרים, זה היה הרגע שבו החצויים החלו לחשוב שאני בת אפולו.
לדעת כירון אם הייתי בת אפולו כבר הוא היה צריך כבר להכיר בי.
אני עדיין גדלה בביתן המרכזי למרות שרוב החניכים במחנה אומרים שאני בת אפולו.
במשחק אחד של תפוס את הדגל יצאתי בטעות אל מעבר לגבולות המחנה ושני כלבי שאול החלו לרדוף אחריי, משכתי מפלצות כאילו שהייתי בת של שלושת הגדולים.
בכל מקרה, העניינים החלו להסתבך כשחבורה של שועלים אדומים הצליחו לעבור את המחסום…