Jam
כלואה ישבתי בחדר הזה. חדר שכולו לבן וכולו כרית אחת גדולה; מחבקת, חונקת. ישבתי שם בצד החדר, מביטה סביבי. כול הלובן הזה גרם לי לחשוב על שלג. כשהייתי ילדה קטנה, תמיד הייתי יושבת ומשחקת בשלג. הייתי מחליקה. הייתי רצה. אבא היה רודף אחרי ומנסה לתפוס אותי, חברים עם כדורי שלג ניסו להאט אותי, אנשי שלג עמדו בדרכי, אך לשווא. הייתי למהירה ביותר, לטובה ביותר. אף אחד לא יכול היה לעצור אותי. אף אחד.
שקט. אני חושבת שזה הדבר הגרוע ביותר בחדר השלג האינסופי: הדממה. דממה ואורות בוהקים בכול מקום. לא היה זה שקט מהול בשלווה, לא נמצא רוגע בחדר הזה. הייתה בו מעין תחושה של… זיעה, זיעה וחוסר מנוחה. רציתי לקום, רציתי לקפץ על הכריות כמו היו טרמפולינות בשל תקוות שווא שמא אולי, רק אולי, לפתע תימצא דלת כזו בתקרה, כמו של עליית גג. דלת שאצליח לאחוז בידית שלה ולפתע יופיע לו סולם או ידיים כלשהן אשר ימשו אותי מפה, יקחו אותי הלאה. אך ידעתי שאין אמת בדבר. הריי חדר הכריות היה לכריות בלבד, ללא דלתות וללא חלונות. חדר רך, חדר לבן, כול אשר היה ותו לא יותר.
לעיתים הייתי מתהלכת בחדר בכל מקרה. “מחלצת את עצמותיי\" או משהו כזה שאנשים מבוגרים היו אומרים. אהבתי להשתמש בביטוי הזה שכן כך הרגשתי באמת; כמו חילצתי את עצמותיי מכלא השיממון בו היו נתונות רוב הזמן. רצתי, קיפצתי, הלכתי, רקדתי אל מול השקט. השקט קרא לו \"ריקוד השקט השלדי\". השקט הוא כמו שיר שחוזר הרבה ברדיו: בהתחלה אתה לא באמת מכיר אותו עד שאתה שומע, ואז לפתע אתה אוהב אותו או לפחות סובל אותו במידת מה. ככל שהוא ממשיך להתנגן כך אתה שונא אותו יותר ואז, יום אחד, אתה פתאום קם ומגלה כי השיר הזה הפך להיות חלק ממך. אתה מבין כי במידה והינך נוסע בכביש ואינך שומע שיר זה, אתה חש מעין… מוזרות מסויימת. ואתה מתמכר אליו. אתה מתרגל אליו בצורה… חולנית שכזו שבה לפתע אתה צריך אותו. אתה יודע כי לא תוכל לחמוק ממנו ולכן אתה הופך לנזקק, מחכה לשמוע. וכך לעיתים הרגשתי עם השקט: כל כך הרבה זמן עבר מאז שמצאתי מישהו לחלוק עמו שיחה או שיר לשמוע… אפילו זמרת הציפורים הפכה ללא יותר מזיכרון רחוק… עד שמצאתי עצמי רוקדת בפני השקט, ואז העולם היה הופך למועדון לילה ללא צליל. הייתי עוצמת את עיניי ומדמיינת חושך ואורות דיסקו מלטפים אותי. גם איש זקן היה שם, מלא ומקריח יושב לו שם על כס מלכות שכזה, מחייך לעברי בצורה אשר גרמה לי חלחלה. ועם זאת, עדיין הייתי רוקדת בפניו: מניעה את רגליי הנה והנה וקופצת למנגינה שלא זכרתי עוד, אך המקצב עדיין היה שם, מחלץ את עצמותיי ימין ושמאל בהתאמה. הזקן בחליפה היה מתענג על הריקוד השלדי. הוא היה נהנה ממנו בצורה אשר גרמה לי לרצות ללכת לשירותים הקרובים ולהקיא את מעיי, אך לא עשיתי את זה. פשוט המשכתי לרקוד, לעצום את עיניי ולרקוד בתקווה כי אולי הפעם יהיה זה הריקוד האחרון, אך לא כך היה.
לאחר שהייתי מתישה את עצמי מידת מה, הייתי מנסה לישון. לרוב, בשל חוסר מעש, הייתי מתקשרה להירדם. בין כה וכה לא אהבתי את השינה: היא אמנם הייתה מעבירה את הזמן מהר יותר (לא שנותרה בי כול אבחנה של תחושת זמן כעת) ונושאת אותי עמה לעולם אחר… אך מעולם לא הצלחתי להחליט איזה עולם אהבתי יותר: העולם הלבן או העולם השחור. העולם הלבן היה לכלא, אך העולם השחור היה מפלט מאוד… מדכא.
כאשר הייתי נרדמת, הייתי מוצאת עצמי נעה בין הזיכרונות כמו ספרים בספרייה. אך שלא כמו בכול ספרייה נורמלית, הספרים היו נבחרים עבורך. הייתי נועלת מעין גלגיליות לבנבנות ורדרדות שכאלה ורוכבת ממדף למדף עליהן עד אשר עצרו ואז… היה עולמי מתפרק והופך למעין סרט בו בעבר כיכבתי.
הסרט הנפוץ ביותר, זוכה האוסקר של ראשי לכאורה, היה זה שבביתך. אני עוד זוכרת את האש באח, את החום שהחדר עצמו היה מקרין, כולו עץ אלון כהה, ספרים, שטיחים וספות בבז\' אפרפר. תמיד הייתי יושבת אל מולך, מעולם לא לידך, על הספות האלה. מעולם לא הבנתי למה. אולי רצית שמבטינו תמיד יפגשו, אולי פשוט אהבת לנשום לעברי את עשן הסיגרים שלך ולבחון כיצד העשן אופף את פניי השבריריות, בולע אותן ויורק אותן החוצה שוב ברגע שלאחר מכן. היית מדבר הרבה. לא הייתי מקשיבה הרבה. הייתי מחכה לרגע שבו תושיט לעברי את ידך. ותמיד הושטת. אני תמיד, כמעט תמיד, אחזתי בה, וכך היינו הולכים ביחד לחדר המיטות. אתה אהבת רק תלבושת אחת: שחורה-ורודה וזועקת. אתה אהבת רק שוט אחד, קצר וחד, ואהבת רק מגפיים מסויימים עם עקבים של 2000 ס\"מ בערך שהתאימו אחד לאחד לכול חוליה וחוליה בעמוד השדרה שלך. אבל אתה אהבת את זה. אתה אהבת שהייתי הולכת עליך כמו היית למסלול תצוגת אופנה. האמת שכך דמיינתי לעיתים: הייתי פוסעת על המסלול כמו דוגמנית צמרת וכול הקהל היה צוהל ומריע לכבודי. אורות המצלמות היו מסנוורים אותי והייתי נופלת. אך זה היה בסדר שכן היית שם כדי לתפוס אותי, ואהבתי שתפסת אותי,שאחזת בי חזק וחיבקת אותי שעות על גבי שעות כשכול אחת הרגישה בערך כמו שנייה וחצי. ואז הייתי צריכה ללכת, והיית מנשק אותי לשלום. הייתי מקיאה אחרי הנשיקה הזו. ריח הסיגרים לא מש ממני לעולם. זה מצחיק כיצד כול הקולות של העולם, אפילו שלי, נעלמו ללא זכר. אך ריח הסיגרים הזה… אותו יכולתי להריח עד היום.
הדבר לו התגעגעתי יותר מכול היה ריח הגשם, התחושה שלו. רבות הייתי מדמיינת עצמי עם מטרייה, מהלכת לי בשקט קריר ונעים שכזה לא כמו שכאן. שקט ורק רחש הגשם שובר אותו לרגע. ידיי נמתחות לצדדים, פי נפער לרווחה ואני נותנת לו להכיל אותי, את כול כולו במלוא תפארתו. והרגשתי שאני יכולה לפתע לקרוס וליפול על המדרכה הקפואה ולתת לגשם לשטוף את כולי ושאז, אהיה בסדר. אהיה באמת בסדר. אהיה חופשייה.
לעיתים הייתי מקבלת מעין אומץ שכזה, תחושה שכנראה רק סופרמן באמת ראוי לה. כשהייתי במצב כזה, הייתי לוחצת את ידיו של איזה שד סתמי בעל עיניים זהובות-ירקרקות והיינו יוצאים להתפרע ביחד בחדר הלבן. היינו קורעים את הכריות אחת אחת בידיינו החשופות, ציפורניים הן הכלי היחידי אשר עומד לרשותינו. קורעים וחושפים וטובעים בעולם של נוצות כה גדול, עד שהייתם חושבים שאיכשהו הגעתי לעולם שכולו ציפורים והן חגות סביבי, נעות במעגלים ומסתחררות עמי. מספר דקות לאחר מכן העולם היה מקבל גוון מטושטש. ייחלתי לו שכן ידעתי כי הוא יוביל לעולם ללא חלומות וכך יבער עוד זמן של שקט. אך גם הוא היה עובר וכאשר הייתי קצה… אני זוכרת שכשהייתי ילדה היו כמה ילדים שהחליטו שהם רוצים להשחית את ביה\"ס, כמו כול הילדים בכול בתי ספר. העניין הוא שבשכונה שלי אנשים לא רק דיברו, אנשים תמיד עמדו במילה שלהם וכך גם הילדים. הם הגיעו בלילה עם אבנים וצבעים ומקלות ומצתים ועשו להם סוג של חגיגה של הרס עצמי. כולנו הגענו כדי לצפות במחזה: הם שרפו וצבעו ושברו וצחקו עד שהמקום נראה כמו בניין שנידון להריסה ואז… הם הלכו. גם אנחנו הלכנו.
ביום שלמחורת אני זוכרת שהגעתי לביה\"ס בבוקר בציפייה לעולם של הרס. אני זוכרת שהגעתי עם חברתי בזמנו, כה מוכנה ומזומנה לראות את פניהם של המורים כשהם יראו מה עוללו בבית הספר ליל אמש. אך ההרס כמו נמחה מעל פני האדמה, כמו נבלע ונעלם כלא היה מעולם!: הצבעים נמחקו והחלונות שוקמו והקירות מורקו כמו עבר איזה צוות ניקיון שלאחר סצינת הפשע ועברו על הכול כמו פיות וקוסמים עם כוחות של מהירות בזק שכזו.
כך הייתי מתעוררת ברגע שלאחר מכן; תמיד הייתי חוזרת לאותו יום בביה\"ס ומתקשה להאמין כיצד כולם העמידו פנים שהכול בסדר ולא קרה שום דבר. כולם המשיכו בחייהם, איש לא נענש ודבר לא השתנה! בדיוק כך היה גם החדר, לבן ובנוי מכריות כמו מבצרים של ילדים, אך ללא מלחמת כריות. הכניסה ללוחמי הכריות אסורה.
היא לא זזה הרבה במהלך היום. גם לא במהלך הלילה. עבר כל כך הרבה זמן… תהיתי אם ידעה בכלל שעה ויום מהם. היא לא ידעה שאני צופה בה. כיצד יכלה לדעת?! לא התאפשר לה לראות מאומה. הייתי צופה בה רבות: נעה, רוקדת, מתרוצצת, קורעת כריות לעיתים בהתקפים של זעם ותסכול… היא לא ידעה שאני שם. גם כאשר הייתי איתה היא לא ידעה שאני שם או לא זכרה זאת בכל אופן. רבות היא הייתה פשוט יושבת שם, מבט חלול בעיניה. תהיתי על מה היא חושבת אם בכלל, מה עובר עוד בראשה אחרי כל כך הרבה שנים.
היא עדיין הייתה כל כך יפה: שיערה השחרחר והגולש קש כעת, שפתיה האדמדמות חסרות צבע כעת וגופה הצנום היום הוא ללא יותר מעור ועצמות, אך היא הייתה יפהפייה. המראה השברירי והצחור הלם אותה. היא תמיד אהבה לשחק את הקורבן, תמיד אהבה להתחמם רק מאור הזרקורים. חבל שכול אשר מצאה היה חושך ארגמני ולא יותר. תמיד תהיתי אם אהבה את החושך או שמא פשוט נולדה לתוכו, אך הנחתי שבין כה וכה אין הדבר משנה: לדרך שלה, בין אם החלה בנתיב אחד או ב- 2000, הובילה הנה וכיום, אין זה משנה מה קרה. במקרה הזה רק היעד היה חשוב, שכן הדרך… לעיתים תהיתי אם מתחשק לי לשאול אותה על הדרך, אך התוצאה, אני מאמין, שלה לפחות, תמיד הייתה נותרת זהה.
בסוף היום הם היו מכבים את האורות. לא עבורה כמובן, רק עבור החיצונים. תמיד, איכשהו, ברגעים אלה הייתי מרגיש כמו אני פוגש במבטה לפתע. שהיא חשה כי ישנו שינוי מסויים בעולם החיצון ושאיננה יודעת מהו, אך היא מרגישה פתאום שיש שם משהו. היא מרגישה אותי. אך ידעתי שאין הדבר אפשרי, אז ניתקתי את מבטי החד צדדי משלה, קשה ככל שיהיה הדבר וחזרתי לעולם האמיתי. אני חושב שהתקווה היומית הזו גרמה לי להשאיר אותה כך,אך אינני בטוח. ירד שלג באותו לילה. חשתי נטוע באדמה. משהו עצר בעדי מלהמשיך. משהו… ואז פשוט הידקתי את מעילי ויצאתי לעבר הדממה הלילית והחשוכה.
תגובות (0)