גן העדן האבוד – פרק 8

עדיף שלא אדבר על עדכונים, אני פשוט אנסה להעלות את הפרקים מדי יום,
אחרת כל פעם התוכניות לא יוצאות כמתוכנן =_="

גן העדן האבוד – פרק 8:

אלנה עמדה בצד, עוקבת אחר כל הזוגות שרקדו סביב. עמוק בתוך תוכה, עוד ציפתה שיבוא.
מדי פעם העבירה את מבטה לכיוונו של מקס שעמד במרחק מה ממנה, הוא היה מרוכז בה, אך לא יכול היה להסתיר את הבעתו הלא מרוצה. משהו הפריע לו.
"האם יורשה לי להזמין אותך לרקוד?" קול עדין לחש לאוזנה וצמרמורת עדינה הקיפה כל חלק וחלק בגופה. היא הסתובבה אל אותו האחד. בפניה עמד בחור חסון, גבוה, לבוש במכנס שחור, מכופתרת לבנה וג'קט. הוא היה בן הבודדים שנכנסו אל האולם בלבוש רשמי מרהיב.
שיערו החום היה מסורק לצד, ועיניו נצצו דרך המסכה השחורה שענד על חלקן העליון של פניו.
"מצטער על העיכוב.." הוא תפס בכף ידה והצמיד אותה אל שפתיו, נושק לה בעדינות בעודו מביט עמוק אל תוך עיניה. פניה מיד החליפו את צבען, והדבר היחיד שהקל עליה, הייתה המסכה שלה, שהסתירה זאת. היא נותרה ללא מילים. הוא לא הוסיף דבר, רק משך אותה אל מרכז הרחבה, לריקוד צמוד.
ברקע צלילי לודוביקו אינאודי, נגינת פסנטר עדינה, נתנה הרגשה של שלווה באולם. כולם שכחו לרגע מהכול, והתמקדו רק באותו הריקוד, הריקוד עם בני הזוג שלהם.
הוא הניח את ידו סביב המותן שלה, מצמיד אותה קרוב אליו, היא הביטה בו בהלם.
"תשתחררי…" לחש, "תסמכי עליי" הבטיח בה. היא הביטה בו שניות ספורות ולאחר מכן לקחה נשימה עמוקה ושמה את ידיה על כתפיו. משהו במבט שלו נתן לה תחושת רוגע,
באותן הדקות, גרם לה לשכוח ממה שהטריד אותה ימים שלמים, היא התמקדה רק בו, רק ברגע הזה. הוא נתן לה להרגיש תחושת ביטחון. הוא גרם לה לשכוח שהיו שונים זה מזאת. ומי יודע? אולי גם הוא לרגע שכח שהיא ערפדית.
"באתי לכאן במטרה לנקום…לחסל כל ערפד וערפד…" החל לומר, "אבל את…רמסת לרסיסים את כל התוכניות שלי," אמר בגיחוך קל.
"המבט שלך כל כך מהפנט…את טמנת לי מלכודת, ואני נפלתי לתוכה.." הוא הידק את אחיזתו.
היא טבעה במבטו.
"אין צורך." קטעה אותו, "כולנו יודעים איך הערב הזה ייגמר." השפילה את מבטה, היא לא העזה להביט בו, גם לא היה בזה צורך. הוא נשק לשפתיה נשיקה רכה. אומנם נמשכה רק שניות ספורות, אך הייתה מספיק משמעותית עבורה. עיניה התמלאו בדמעות, היא שנאה לחשוב שכל זה יימשך רק למשך דקות ספורות. הגורל היה מתוכנן אחרת עבורה.

"קיילס?" הוא ניגש אליה מאחורה והניח את ידו על הכתף שלה. היא הסתובבה אליו כשחיוך על פניה. "משוטט לבד, ליאו?" היא חייכה אליו.
"מסתכל מהצד, אני לא אוהב ריקודים." אמר בגיחוך קל.
"את לבד פה?" שאל וזאת הנהנה לו בחיוב, "שרה נעלמה מהשדה ראייה שלי, שנינו לא כל כך הצלחנו למצוא בן זוג..אז כן, אני לבדי" אמרה במבוכה.
"הייתי מזמין אותך לרקוד, אבל כבר הבהרתי את עמדתי בקשר לזה." אמר. היא לא נעלבה, רק חייכה כרגיל.
"מה עם אלנה?"
"שון ופפר הלכו להשגיח על המעונות, אין מה לדאוג" הרגיע אותה בעודו מחפש בין הקהל את אלנה שלא נראתה בשום מקום. מקס גם כן נעלם מהעין.
"אני ניגש למעונות, היא עזבה נסערת" פנה אליהם פיל בדאגה ומיד המשיך בדרכו.
ליאו וקיילס הצטרפו אליו.

"מבין כולם, זכינו ליהנות הכי הרבה מהמסיבה!" סינן שון. פפר גלגלה את עיניה, כארבעים דקות עברו מאז שעלו לגג המעונות של הבנות. הסרקסטיות רקדה בפיו.
"אמנם את הפיצוי, אני מניח" הוא חייך. היא ניסתה כמה שפחות להתייחס לבדיחות הלא מצחיקות שלו. "אכפת לך להתייחס כבר ברצינות לעניין? אחת השותפות לצוות שלך, עלולה למות היום!" נזפה בו. "אני לא באמת הצלחתי ליצור חברות הדוקה עם מישהו." מלמל.
"אז למעשה אתה אומר שלא אכפת לך?"
"אני אומר שאני מקווה שנמנע את זה, אבל גם אם לא, אני לא יכול להבטיח שארגיש רע עם זה." ענה. היא הצטמררה ממה שאמר, היא לא הבינה איך בכלל היה לו את האומץ להגיד זאת.
"יש שם מישהו.." אמר לפתע והוציא אותה מתעלת המחשבות האין סופית שלה. היא הסיתה את מבטה שמאלה לקרקע, דמות מסתורית שאת זהותה לא ניתן היה לראות, גררה משהו כבד לכיוון מעונות הבנים. "זה מעניין" חייך שון.
"יש לה שמלה אדומה!" קפצה פפר וניסתה להחזיק את עצמה מלצעוק זאת בחרדה.
"יש לך רעיון?" פנתה אל שון שרק צפה בדמות מתרחקת ולא עשה דבר בנידון.
"אני הולך להכיר אותה מקרוב!" הוא התרומם מהרצפה וניגשת אל הדלת יציאה, "את תסתדרי?" שאל. היא ענתה בחיוב והוא עזב.

אלנה נכנסה אל תוך החדר לבושה בשמלת ערב השחורה שלה. שיערה החום היה פזור כרגיל לכל אורך הגב שלה ועל פניה מסיכת תחרה שחורה, אותה מיהרה להוריד. פניה היו סמוקות מהתרגשות, אך עם זאת דמעות שקטות זלגו במורד לחייה. היא נשכבה על המיטה, נזכרת בנשיקה שחוותה עם פיל. מזכרת נעימה אך עם זאת כל כך כואבת. היא ידעה שעוד רגע זה יתחיל, הפעם היא ציפתה לה.
היא מחטה את דמעותיה והמשיכה לשכב שם, מחכה לה.
"אני מצטערת…אבל אני חייבת לעשות את זה…" נשמע קול נשי הרועד מבכי. היא הגיעה.
הדמות בעלת הכפפות האדומות קפצה מעליה ונאבקה בה. היא ניסתה בכל כוחה להחדיר לתוך ורידיה את הנוזל האדום, אך המזרק נחטף מידה על ידי מקס. הוא הניח אותו בכיסו, ותפס בבחורה המסתורית, מפריד אותה מאלנה. הוא תפס בידה והצמיד אותה בחוזקה אל הארון, מונע ממנה כל יכולת לזוז. "לא!" צווחה הדמות בתבוסה.
האור בחדר נדלק וקיילס וליאו נכנסו למשמע המהומה. עכשיו היא הייתה בידיים שלהם.
קיילס מיהרה להרגיע את אלנה שנכנסה להלם מוחלט ממה שקרה. ליאו בזמן הזה ניגש אל הזרה.
"זה הסוף שלך!" סינן ותלש מפניה את המסכה, חושף את זהותה של שרה בפניהם.

שון התגנב אל הדמות בשמלה האדומה שעדיין ניסתה לגרור בכל כוחה דמות נוספת שהשתטחה על הרצפה ללא תגובה. כאשר היה מספיק קרוב, תפס בגרונה והצמיד אותה אל העץ הקרוב.
ברפלקס מיידי היא בעטה בין רגליו, גורמת לו לשחרר את אחיזתו ולהתפתל בכאבים. לאחר מכן תפסה בצווארון חולצתו ובחנה אותו בתיעוב.
"מה לעזא-..", "איזבל?" קטע אותה. הוא היה מופתע לא פחות ממנה. היא מיהרה לשחרר אותו.
"מה כל זה אמור להביע?" הוא הצביע לכיוון הבחור חסר ההכרה שגררה.
"אין זמן, בוא רק נגיד שהצלחתי לתפוס אחד מהם." אמרה ושוב תפסה בפלג גופו העליון של הבחור, "תעזור לי?" שאלה. הוא לא הבין דבר ובהעדפות האחרונות שלו היה לעזור במשהו שהיה רחוק מלהיראות כטוב, אך כנראה שלא הייתה לו ברירה. הוא תפס ברגליו של הבחור הזר ועמד לעזור לה לגרור, אך עוד לפני שהספיקו לעשות צד, כל אורות החשמל סביב, כבו וצרחות בהלה רמות נשמעו מן האולם, בו היה הנשף.