צפני המחר- פרק שני

אייג'ן הייתה כלכך הרבה יותר יפה מסברינה. בהשוואה אליה, סברינה הייתה כלום. היא הובילה אותו לעבר בית ענקי עם שער ברזל עצום. הם עברו בשער והיא סגרה אותו בקפדנות לאחר שנכנסנו. הם עלו במדרגות השיש הלבנות שהובילו לדלת עץ עצומה בגודלה, בערך כפול 3 מגובהו של סמי. אייג'ן פתחה את הדלת בדחיפה קלה, מה שנראה לא הגיוני בעליל בשל כובדה של דלת העץ העצומה, ונכנסה לבית. הדלת נסגרה מעצמה. חלל הבית היה כלכך גבוה שכדי להסתכל בתקרתו היה צריך סמי להטות את ראשו. מולם עמד גרם מדרגות עשוי שיש, לשמאלם הייתה כניסה לאולם כלשהו, ובצד השני היה פסנתר כנף ענקי בצבע לבן שתאם את ריצוף הרצפה הלבן. היא משכה בידו לכיוון גרם המדרגות. הפעם הוא לא נרתע ממגע ידה הקר.
היא הובילה אותו לקומה השנייה שהייתה פחות גבוהה ורשמית מהקומה הראשונה. היא הייתה מחולקת למסדרונות שהיו מלאים בדלתות. אייג'ן הסתובבה סביב גרם המדרגות והלכה לצד האחורי של המסדרונות, שם הלכה במסדרון ראשי והגיעה עד לסופו, לדלת שנקבעה במקום בקירות המקבילים בצדדים, בקיר שמולם. היא פתחה את הדלת באותה הקלילות שפתחה את דלת הכניסה המהודרת, וסגרה את הדלת אחרי ששניהם נכנסו.
בחדר הייתה שידה לבנה ומעליה מראה, ליד המראה, קבוע בקיר, היה מוט ברזל גבוה, ועל הריצפה היו כמה מזרונים ועליהם המון כריות.
אייג'ן התיישבה שם, וסימנה לסמי לשבת לידה. עיניה הכחולות ברקו ובהבזק מהיר חשב סמי שראה אותן משנות את צבען לאדום. על פניה היה מתוח חיוך ילדותי והיא נראתה שובבה ויפייפה. היא צחקה, "אתה חייב להפסיק לחשוב על היופי שלי כל הזמן. אני לא באמת יפה כלכך, זה פשוט מה שאני רוצה שתחשוב עליי" היא אמרה ובילבלה אותו. גם במשפטה עצמו, וגם בזה שהרגע ענתה למשהו שחשב בליבו, ולא אמר בקול.
"עוד לא הבנת טיפשון? אני לא בת אדם" היא אמרה ונעמדה, כאילו לראות את גופה המדהים בשלומותו אמור לגרום לו להבין מה היא. היא ראתה את מבט המצוקה בעיניו וגיכחה קלות, "אז באמת לא הבנת? אני ערפדה" היא אמרה. הוא הביט בה ומיצמץ. היא אמרה את זה בכל כך קלות שכמעט יכל לחשוב שהיא רצינית. היא חייכה, "אני רצינית"
"אני לא מבין מה קורה כאן. מי אלו האנשים האלו, או למה הבאת אותי לכאן, או למה את חושבת שאת ערפדה, מה שלא קיים במציאות, או איך את עונה על מה שאני חושב, אבל אני חושב שאת קצת מטורפת" אמר סמי וקם. החיוך נמחק מפניה, "אני לא משקרת, או מטורפת"
"כן, בסדר, ואני ספיידרמן" הוא אמר בציניות והחל לצעוד לעבר הדלת. היא חסמה את דרכו בכך שנצמדה אליו. "אני יכולה לקרוא את המחשבות שלך, ולגרום לך לראות בי מה שאתה רוצה. אני יכולה לפתות אותך עד שתיתן לי מרצונך החופשי לשתות את דמך." היא אמרה וסובבה את ראשה קלות מביטה עמוק לתוך עיניו החומות.
"את משקרת. ערפדים זה פנטזיה" הוא ענה לה בנחישות.
"אני פנטזיה?" היא שאלה והתרחקה טיפה. הוא התבונן בה, ונשימתו נעתקה, לרגע הזוהר שבה נעלם, ואז הוא שב.
"כן" הוא ענה לה, ממשיך בעקשנות לא להאמין למה שהיא אומרת.
ואז הזוהר שבה, נעלם בבת אחת. היא אמנם לא הפכה פחות יפה, אבל הקסם שבה וההיפנוט שהיא גרמה לו, זה נעלם.
"ככה אני נראית באמת. הקסם הזה, זה מה שגורם לך לחשוב שאני כלכך יפה וקסומה ומהפנטת, וזה מה שמפתה אותך להתקרב אליי. ככה אנחנו משיגים מזון." היא הסבירה.
הוא עצם את עיניו והתיישב על בחזרה על הכריות שעל הריצפה.
"למה את מספרת לי את זה?" הוא שאל אותה, עדיין לא מאמין לה בשלומותו.
"כי אתה חמוד" היא אמרה בפשטות והתיישבה לידו. הוא פקח את עיניו בהפתעה. הוא לא חמוד. הוא בחיים לא היה ה'חמוד' הזה שבנות עושות הכל בשבילו. הוא החנון החכם שמגלה לך את התשובות בשיעורי בית, ומכין לך סיכומים למבחנים.
"תוכיחי לי שאת ערפדה" אמר סמי בתוקף.
"תחשוב משהו ואני אגיד לך מה אתה חושב" היא אמרה ושירבבה את שפתיה בחוסר סבלנות.
"משהו אחר" הוא אמר.
היא הסתובבה עם פניה אליו ואז פתחה את פיה. מול עיניו המשתאות, ניביה גדלו והתחדדו.
"אז את ערפדה?" הוא שאל בהיסוס קל, והיא הינהנה.
"אוי אלוהים." הוא אמר ונשם עמוק. אין מצב. זה לא קורה. למה דווקא הוא?!
"אני לא יודעת למה דווקא אתה אוקיי? זה לא אני החלטתי, זה הם" היא אמרה ונשכבה אחורה על הכריות.
"מי זה הם?" הוא שאל.
"הכת שלנו. אני המנהיגה שלהם. הם החליטו שבשביל המשימה שלנו צריך בן אדם, ושלחו אותי להביא אותך" הסבירה אייג'ן. עצבן את סמי שכל דבר שסיפרה או אמרה לו היא אמרה בקלילות מטורפת, וסיפרה את הכל כאילו זה דבר שגרתי ובכל יום הילדה שמופיעה בחלומות שלו באה ואומרת לו שהיא והכת ערפדים שלה צריכים אותו למשהו.
"כשאתה חושב על זה ככה זה באמת נשמע דיי אדיוטי" היא אמרה.
"את יכולה להפסיק לקרוא את המחשבות שלי?" הוא שאל בעוקצנות. זה דיי מעצבן שהדבר היחיד שהוא באמת פרטי בשבילך, גם הוא נגנב ממך.
"אני לא יכולה לקרוא הכל, רק מחשבות שאתה רוצה שאני אראה." היא אמרה.
"אבל אני לא רוצה שתראי כלום" הוא סינן.
"כנראה שבסתר ליבך אתה כן רצית שאני אראה כמה יפה אתה חושב שאני" היא גיחכה.
"אתה גרה לבד בבית הענקי הזה?"
"משהו כזה. פעם הוא היה של המשפחה שלי, ואני, שנולדתי ערפדה בזכות אבי, התמניתי לראש הכת, ואז אבי נהרג על ידי קוטלי ערפדים, ושאר המשפחה שלי מתה מזקנה. אתה לא מדמיין לעצמך אפילו בת כמה אני. צפיתי בדורות שלמים של בני משפחה שלי מתים. ובגלל שהבית הזה מדכא אותי אני לא אוהבת להיות בו הרבה."