הבטחה של אש וקרח: פרק 5- פגישה עם אשת הנחשים.

נק. מבט: ג'ניפר :

עמדתי במקום כל שהוא, באי קטן מוקף לבה. לא ידעתי איך הגעתי לכאן, ובטח שלא איך אצא מכאן. מכל עבר החלו לצאת יצורים על טבעיים ומפלצות למיניהם, חלקם זיהיתי מהאגדות: דרקונים, מינטורים, (למי שלא מכיר, זה שילוב של אדם ושור, יצור בגובה 2 מטרים עם שרירים ענקיים, פרווה עבה וחומה, וקרניים ענקיות על ראשו), והיו שם אפילו זומבים, ושלדים. ואז פתאום, כאילו מאמצע שום מקום, שמעתי שוב את קולה של הנבואה, והוא צמרר אותי גם הפעם. הבנתי בדיוק את פירושה של כל מילה. איך שהקול הפסיק להדהד במוחי, התיישבתי והזדקפתי על המיטה.

Well you only need the light when it's burning low*
Only miss the sun when it starts to snow
Only know you love her when you let her go
Only know you've been high when you're feeling low
Only hate the road when you're missing home
Only know you love her when you let her go… ooao…
*And you let her go

האמת, פחדתי מאוד. עברו שלושה ימים מאז הנבואה, ואני עדיין לא נרגעתי. מירוב הפחד והלחץ נעשיתי חולה. יש לי סיוטים בכול פעם שאני נרדמת, והחיים פשוט נעשו בלתי נסבלים. בטח את עכשיו שואלים את עצמכם: למה היא השתגעה כל כך? הריי זו בסך נבואה שאת רובה אני לא יודעת בכלל לפרש… אז למה לדאוג כל כך? אז בואו נסביר לכם את הנבואה:

"בדור השביעי של משפחת אליאן,
כחודשיים לפניי גיל שמונה עשרה היא תבוא לכאן"

בקיצור, מדובר עליי. אני נולדתי בדור השביעי למשפחה שלי, וכרגע אני כחודשיים לפני יום הולדתי השמונה עשרה.

"אם לא תמצא את שבעת כוחותיה לפני הגיל המיועד,
היא תפסיד במלחמה ותעלם לעד."

אם אני לא אמצא את הכוחות לפניי גיל שמונה עשרה, אני אפסיד באיזה שהיא מלחמה מטופשת ואמות.

ואז היא רק מדגישה את זה שאני אמות. בקיצר, לא מעודד כל כך. אז תגידו לי: אם הייתם יודעים שאם לא תשיגו שבע כוחות תוך חודשיים, בזמן שאתם לא יודעים אפילו איך להשיג אפילו כוח אחד, ואם לא תשיגו אותם עוד חודשיים אתם עומדים למות בעינויים תוך כדיי מלחמה אחת שבה לא תצליחו, תגידו לי, הייתם רגועים? אז בגלל שאני לא יכולה לדעת מה אתכם, אני רק יודעת שאני מבוהלת מוות. אה, ושכחתי לספר לכם, קיבלתי אוהל משלי. רגע… אני שומעת רעש מבחוץ… מי זה? זה רעש מבהיל, כמו הרעש שעושה נמר לפניי שהוא עט על טרפו… אמא שבשמיים, אני מפחדת…

מפתח האוהל נכנסה לין. "אה.. ג'ניפר? שלום, זו לין. את בטח זוכרת אותי… אם… מההכרות" היא הרכינה את ראשה. לאחר כעשר שניות, היא העלתה את ראשה חזרה, אך הפעם הבעת פחד הייתה נסוכה עליהם. ההבעה הייתה כל כך משונה, שאני עצמי נבהלתי. היא נראתה כמו ארנב שיודע ואפילו בטוח בכך שהאריה שעומד מולו יטרוף אותו. אך במקום להתרחק ממני ולברוח כל עוד יש לה הזדמנות, היא התקרבה בצעדים זהירים של חתול, והתיישבה על קצה המיטה, לידי. היא הסתכלה עליי במבט ישיר. אך לפתע המבט הפך משונה. היא הסתכלה עליי אך זה היה נראה כאילו היא לא פה… כאילו היא חולמת… היא חושבת על משהוא… פתאום היא ניערה את ראשה וחזרה לחיים בבת אחת. זה הקפיץ לי, סליחה על הביטוי, הקפיץ לי את התחת. "אנחנו יודעים איך לגלות את הכוחות שלך" היא אמרה. "קבענו לך פגישה עם מדוזה" למה היא מתכוונת שהיא אומרת מדוזה? זאת עם שיער הנחשים? שמקפיאה בניי אדם וחיות לצורת אבן? "בואי אחריי" היא אמרה. היא התרוממה שגבה מופנה אליי, שילבה את האצבע עם האמה, והבזק אור בהק מגופה. ההבזק סנוור אותי, אז הפניתי את ראשי. כשהסתכלתי בשנית, לין כבר לא הייתה שם. מי שכן היה שם, זה חתול שחור בעל אוזניים עם קצוות לבנות. היא סימנה לי בעזרת ראשה לעקוב אחריה, וכשהתרוממתי מהמיטה, היא כבר זינקה זינוק של חתול אל עבר הלילה השחור משחור.

נכנסנו אל תוך חדר עשוי לבנים. כנראה החדר דוחה קסם, כי כאשר לין עברה אותו, היא השתנתה חזרה לבת אדם באותו בוהק זוהר. "היי!" נשמע קול מאחורינו. זו הייתה ז'קלין. הלכנו בחדר החשוך כששיער האש של לין מאיר לנו את הדרך. ואז ז'קלין עצרה אותנו. "ג'ניפר, זה הולך להיות מפחיד" היא אמרה והתקדמנו. ואז ניגלה לנגד עייני המחזה הכי מפחיד שאי פעם מישהו ראה. שלד מרקיב עם שיניים צהובות ושיער נחשים נשען על הקיר. הוא לבש – סליחה, היא לבשה חולצת טי אפורה וחצאית מיני שקופה שחשפה רגליים שלדיות שנראות כאילו יתפוררו במגע אחד. נבהלתי כאשר כל הלפידים נדלקו באור ירוק רק בגלל שהתקרבנו. "למה היא נראית כך?" שאלתי. "כל חמשת אלפים שנה נולדת מדוזה חדשה. האגדה שלך טועה: היא אכן המדוזה שהקפיאה אנשים לאבן, אך האגדה שלך לא מספרת שמדוזה הייתה מגדת נבואות גם במותה היא יכולה לתפקד כאחת, כי גם המוות לא פותר אותך מתפקיד חשוב כזה. ולצערי, יצא כך שהמדוזה החדשה תיוולד בעוד חודשיים ויום אחד. היא נולדת מפרח שן הארי, וכאשר המדוזה החדשה נולדת רוח המדוזה עוברת מגופה המת לגוף הקטן של התינוקת החדשה" וואו. כמה דברים יש בדיוק עוד חודשיים. זה גורם לי להרגיש מוזר. משהוא מסריח כאן. כאילו מישהו תכנן הכל כדיי להרוג אותי. או שאני צריכה להגיד כאילו משהוא תכנן הכל כדיי להרוג אותי? הסתכלתי על עייני השלד שבהו בתקרה. הוא נראה כל כך נוח… כאילו זה היה סתם בובה. אבל חשבתי כך בדיוק עד הרגע שמדוזה אמרה: "אני יודעת למה אתם פה." קפאתי במקום. התקשיתי לעכל זאת, כי קולה של מדוזה היה קולה של הנבואה. ז'קלין ולין השתחוו בפנייה, אך רגליי קפאו במקומן, וסירבו לשתף פעולה. בזמן שעמדתי והרהרתי לעצמי, הבנתי למה עייני השלד בהו בתקרה. כל עוד זו מדוזה, היא עדיין יכולה להקפיא. ניסיתי להשתחוות, אך נפלתי על גבי במקום. "אין צורך להשתחוות, ג'ניפר, שהריי נולדת לגדולות" היא אמרה. התיישבתי. "יש שישה נערים ברחביי הארץ, ולכולם יש כוחות שהם לא גילו. תעזרי להם לגלות את כוחותיהם, ותגלי את שלך" היא אמרה, ובסיומה את דברים אלה, מסך שחור ירד על העולם ואיבדתי את ההכרה.