שתי דקות נסיעה.

" תן לי עוד אחת ג'ו" ביקש לפתע אדם מאחוריי ומיד אחר כך פרץ בצחוק אדיר והתיישב על הכיסא לידי. הברמן, שהתברר ששמו הוא ג'ו, מזג לו משקה שאני לא זיהיתי לתוך הכוס והאיש נעלם כלא היה. הסתכלתי עליו לרגע בחיוך ואז העברתי את מבטי על הסביבה. אנשים מסביבי רקדו, צחקו, התמזמזו, בכו, נהנו, אנשים מסביבי חיו. והחיוך נעלם.
בעוד כמה דקות האיתורית שלי תזמזם, וזה אומר שאני אצטרך לחזור לבית החולים. אנסה "להציל" חיים של מטופלים שכבר פגשתי וכאלה שעוד מעט אפגוש. מי יודע, אולי חלקם נמצאים פה בבר. אז מה בעצם אני עושה בבר? מחכה. לא, אני לא מחכה לזמזום המעצבן שמודיע לי שעוד חיים נמצאים בסכנה -למרות שבעצם עצם זה שאנשים חיים הם בסכנה- אני מחכה שמישהו מהאנשים החיים האלה פה יזמין אותי לרקוד.
אוקיי, אני נשמעת חולת נפש, אז אני לא. אני באמת לא, פשוט נמאס לי כבר ממות, נמאס לי ממחלות, נמאס לי לדחות את המוות של אנשים יחד עם החיים שלי.
אז אני מחכה.
אני מחכה שמישהו יזמין אותי לרקוד.
או אם אתם רוצים להיות עמוקים כמו שאני נשמעתי בשורות הקודמות, אני מחכה שמישהו יזמין אותי לחיים.
זו בקשה כל כך מוגזמת?
בחור אחד תופס את מבטי, אני לא מצליחה ממש לראות את תווי פניו בגלל היעדר האור אך הוא נראה נאה, ויכול להיות שאני הוזה אבל האם הוא מחייך אליי?
אני מחזירה לו חיוך.
אני חושבת שאני מחזירה לו חיוך.
אני מחייכת?
הו הנה הוא מתקדם.
קדימה, אל תתבייש, עוד צעד, עוד צעד.
כן! תתקרב!
הוא עומד מולי, ועכשיו אני יכולה לקבוע שהוא אכן חתיך.
עיניים ירוקות גדולות, שפתיים משורטטות וגדולות, מעניין מה הטעם שלהן, שיער כהה ופרוע, כזה שפשוט בא לך לשחק בו כל הזמן, והזיפים! הו הזיפים!
החיוך שלי לא יורד מפניי. הוא מקרב את פניו אל צווארי, החצוף! אני אפילו לא יודעת את שמו!
"את רוצה לרקוד איתי?" הוא לוחש באוזני. אני חייבת להודות, זה קצת מאכזב. צפיתי לנשיקה בצוואר, אך כנראה שהוא לא כזה חצוף.
"אני רו-" התכוונתי לענות לו אך האיתורית שלי החלה לזמזם בכיס.
שיט!
"אני צריכה ללכת" אני צועקת לעברו ומתחילה לרוץ אל עבר היציאה, נתקלת במספר אנשים וחוטפת מספר קללות.
כנראה שהחיים לא בשבילי, מזל בשביל החולה שבית החולים נמצא במרחק של שתי דקות נסיעה.