היומן שלי פרק 2

מילמלתי והמשכתי בדרך חזרה הביתה. כל היום רק חשבתי על מייקל. ועל איך יהיה. עד שכשהגיע הרגע. הכל כולל הכל השתבש. מייקל הגיע. אבל גם החברים שאני מכנה אותם "דפוקים" וזה נכון. לקחתי את מייקל לצד. ולחשתי מה הם עושים פה? סתם, הם גם רצו לבוא . ללמד אותך, למה את לא רוצה? אממ.. מילמלתי וחשבתי מה להגיד. כיאילו לא איכפת לי אמרתי לו : לא איכפת לי. ולא משנה לי. אבל אי אפשר ש6 נערים ילמדו אותי, ב6 ילדים יש את מייקל – חתיך הורס ונחמד :). את כריס – ילד לא רע אבל לא משהו. אדם – ילד מופרע ומעצבן ברמות. דן – ביישן, לא רע. עמרי – ילד הכי מעצבן בעולם שונאת אותו. והאחרון ג'יימס – ילד גרוע ברמות,חנון מטונף שאין לי שמץ למה מייקל חבר שלו!
זה התחיל ממייקל, המשיך מדן, המשיך מכריס, המשיך מאדם, המשיך מג'יימס והסתיים בעמרי.
אז לא. זה לא היה כיף. ואפילו לא מתקרב. זה היה סיוט. במיוחד כשג'יימס ניסה ללמד אותי טריקים כדי להשוויץ ונפל. אבל הכי הכי גרוע היה כשעמרי ניסה לירכב איתי בייחד. מייקל התחיל להגיד לי משהו. אבל אני, כשאני מעוצבנת אז. אני לא שולטת בעצמי. הסתובבתי לכיוון בייתי ורצתי לשם. אבל עכשיו, כשאני כותבת את זה, אני מבינה שבעצם מייקל לא עשה כלום. הוא רק ניסה לעזור לי. ואני כמו טיפשה. אמרתי לו שלא איכפת לי.
ואז קמתי בבוקר למחרת. עליתי והגעתי לתחנת האוטובוס לבית הספר. ומייקל לחש לי בואי. והלך לכיוון העץ שליד המדרכה שממול התחנה. הלכתי לשם איתו. היינו מאחורי העץ כך שלא ראו אותנו. ומייקל התחיל להגיד לי משהו, אני מצטער, הבנתי שלא אהבת את מה שהיה אתמול. ולא הייתי צריך להביא אותם. אבל רק כפיצוי אני רוצה להזמין אותך לפיצריה. היום בערב. מה את אומרת? היססתי. לא ידעתי מה להגיד. מי יודע מה יכול ליקרות. אולי זה יהיה עוד יותר גרוע. אבל בסוף אמרתי כן. הגענו לבית הספר, חזרנו. ושוב. הגיע הערב. שוב הלכתי. יצאתי מהבית לכיוון הפיצריה. היי! מייקל צעק לעברי. בואי בואי! הזמנתי לנו פיצה. כשהפיצה הגיעה, דיי התרגשתי (נכון אין מה להתרגש מפיצה. אבל זאת לא הייתה פיצה רגילה) הפיצה הייתה בצורת לב. העגבניות חתוכות כלבבות.. מייקל התחיל להגיד לי משהו. משהו שלא ציפיתי לו. לא עכשיו. הוא אמר לי ש….