צפני המחר- פרק ראשון- נסיון

"מתי המבחן בהיסטוריה?" הוא שמע קול מעליו. סמי הרים את ראשו וראה את סברינה ג'נר, הפצצה הבלונדינית של בית הספר.
הוא מיצמץ והביט בה. היא נאנחה, "שאלתי, מתי המבחן בהיסטוריה?
"אה.." הוא התבלבל לרגע. "בעשרים ושמונה לחודש, עוד שבוע וחצי בדיוק."
היא חייכה בשביעות רצון, "יופי. תוכל להכין לי סיכום של החומר למחר? אני פשוט ממש עמוסה השבוע" היא אמרה במתיקות וריפרפה בעיניה הירוקות היפות.
"אהה, כן בטח" הוא אמר במהירות. היא התוכפפה לנשק את לחיו, ואז קמה ויצאה מהכיתה, משאירה אותו לבד בכיתה הריקה.
סברינה היא הבלונדינית עם הגוף ההורס, העיינים הירוקות והמדהימות, היא חברה של ראש מועצבת התלמידים, בארני הייקס והיא מעודדת.
בארני הייקס הוא שחקן פוטבול מחונן, הוא ראש מועצת התלמידים, הוא חכם ומוכשר ואין ספק שהוא נראה טוב. הוא גדול מסברינה בשנתיים וזאת שנתו האחרונה בתיכון.
סמואל ג'וזף מרטין, או בקיצור סמי, הוא הבחור המנומש והרזה, זה שיודע את התשובה להכל ושיש לו משקפיים עגולים שנחים על אפו ברשלנות. הוא הניף את הילקוט הכחול שלו על כתפו יצא משטח בית הספר בדרך לביתו.
הוא עצר בפארק המשחקים והחל ללגום ממי הברזיה. הוא הרגיש בצל מעליו והרים את ראשו. סביבו היו בערך שישה נערים שהביטו בו בחיוך משועשע. הוא נאנח והוריד את ילקוטו לרצפה, עוצם את עיניו ומרים ידיים, מחכה למהלומה שעומדת לפגוע בפניו, או בבטנו.
"ככה אתה מרים ידיים? בלי מלחמה?" הוא שמע קול נשי ופקח את עיניו. מולו עמדה נערה עם גוף משגע, שיער שחור שעטף את כתפיה בחינניות, עיניים כחולות כקרח שלרגע ראה אותן מבזיקות בצבע אדום כדם, כשחיוך ילדותי עטף את פניה היפות. הנערה לבשה גופיה שחורה צמודה ביותר שהבליטה את קימורי גופה, וחצאית ג'ינס קצרצרה. היא נעלה מגפיים ארוכים בצבע שחור והניחה את ידיה על מותניה. הנערים שכחו מסמי והסתובבו לעבר הנערה. הבחור שעמד בראש ההתקפה, ג'ייס, היה הראשון שדיבר אל הנערה.
"ומי את?" הוא שאל בחיוך משועשע ונצמד לנערה.
"לא עניינך" היא ענתה ודחפה אותו ממנה, מתקרבת לסמי הנפחד שכבר לא עמד במרכז ההמולה. שאר הנערים בהו בה.
"הא? לא ענית לי על השאלה" היא נעמדה מולו וליקקה את שפתיה. היה משהו מהפנט בילדה הזאת. משהו כמעט לא אנושי.
"אני…" הוא גימגם.
"עזבי אותו," ענה ג'ייס במקומו, מתקרב שוב לנערה. היא הביטה בו ואז ללא מחשבה, סטרה לפניו. הוא החזיק בלחיו הפגועה והביט בה בבלבול מהול בעצבנות שהלכה והתגברה.
לפני שג'ייס הספיק להתאושש היא בעטה באיזור הרגיש שלו וגרמה לו להתקפל. זזה בערך הדבר האחרון שסמי הספיק לראות לפני ששחור כיסה את כל שדה הראייה שלו. הוא התעורר למחרת בביתו, לא זוכר דבר מליל אמש.

כל לילה הוא חלם על אותה נערה בעלת יופי מהפנט, נערה שלא זכר שפגש במהלך כל חייו, הוא שירבט את פניה כלכך הרבה פעמים במחברתו. כך עברו להן שנתיים. שנתיים שבהם לא קרה משהו מיוחד. קווין, חברו היחיד, עזב את פלורידה לפני כמה חודשים, ומחר עומד להיות היום הראשון של סמי בכיתה י"ב, שנתו האחרונה בבית הספר.
סמי יצא לטיול בשכונת המגורים שלו. הוא לבש ג'ינס רפוי שהיה גדול עליו בכמה מידות, וטי-שירט אפורה. משקפיו נחו ברפיון על אפו ושיערו הבלונדיני היה קצוץ כתמיד. השעה הייתה שש ורוח נעימה של ערב וסתיו נשבה בפניו.
הוא התהלך, מביט אל הרחוב הריק. חתולה הביטה בו מקצה הרחוב. לפתע הוא ראה משהו שחור בזווית עינו, שנעלם במהירות, כאילו כלל לא היה שם. הוא התעלם, אך הופתע כשזה הופיע שוב. מין הבזק שחור ומוזר שנעלם בשניה שהופיע. כעבור שניה הופיעה מולו נערה עם שיער שחור ארוך וחלק ועיניים כחולות כקרח. סמי הביט בה מופתע כלכך, והיה עוד יותר מופתע כשהיא לפתע נעלמה. הוא הסתובב סביב עצמו, מחפש את אותה נערה. משהו נראה לו מוכר בה. הוא לא היה צריך לחפש הרבה כי היא שוב הופיעה מולו בפתאומיות ובשקט מוחלט, מתבוננת בפניו בעינייניות.
הוא מיצמץ וסקר את גופה. זו ללא ספק הייתה הנערה היפה ביותר שראה בחייו. היא גיחכה קלות, ואז חיוך קטן התפשט על פניה.
"אני מכירה אותך" היא אמרה. הוא היה משוכנע שהוא מכיר אותה בחזרה. קולה היה מתנגן ופלרטטני. הוא לא הצליח לדבר.
היא הסתובבה סביבו באיטיות, סוקרת כל הוויה של גופו.
"סמואל ג'וזף מרטין." היא אמרה לאחר שסיימה לסרוק את גופו ונעמדה מולו. גבותיו התקמטו.
"איך את יודעת איך קוראים לי?" הוא הצליח לשאול.
"אמרתי לך, אני מכירה אותך" אמרה וחיוכה התרחב. החיוך הזה היה כלכך מוכר לו.
"נפגשנו פעם?" הוא גימגם, בטוח שלא יתכן שנפגשו, כי אם היו נפגשים, לא היה יכול לשכוח את הנערה הזו.
"המון פעמים" היא ענתה והעבירה את אצבעה על פניו, בעדינות משגעת.
"את יכולה לאמר לי מי את?" הוא שאל, עכשיו קצת יותר בביטחון.
"אתה מכיר אותי" היא אמרה ולפתע נפלה המחברת שלו מתוך כיסו ונפתחה באמצעה. שום רוח לא נשבה, ועדיין המחברת החלה להעביר את דפיה, אחד אחד. סמי מצמץ. הוא הביט בתמונות שבמחברתו, התמונות שצייר כל פעם שהרגיש השראה מסוימת. לבסוף המחברת נעצרה בעמודים שבהם היה משרבט את הנערה מחלומותיו. היא הרימה את המחברת והתבוננה באחת התמונות.
"היא יפה מאוד, לא?" היא שאלה בקלילות, וסובבה את המחברת להראות לו, למרות שברור שלא היה צריך. לפתע נפל לו האסימון. הנערה הזאת, זאת שהוא מצייר כל בוקר, בעלת עיניי הקרח והשיער השחור, הנערה הזאת שפוגשת אותו כל ערב בחלומותיו, היא הנערה שעומדת מולו כרגע.
״לי מלאקורי." הוא שמע את עצמו אומר.
"יפה מאוד" היא חייכה אליו והושיטה לו את המחברת. הוא נשם עמוק. אין מצב שזה קורה. הנערה שמופיעה בחלומותיו כבר שנתיים לא יכולה לעמוד מולו. היא לא אמיתית. היא בסך הכל פרי דמיונו הלא מפותח מינית, או חברתית. אז איך הוא ידע את השם שלה?
״מי את? מה את עושה כאן?״ הוא שאל אותה. מבטה השובבי הרצין לרגע.