אין שם עדיין- פרק 1- פאנפיק על מארוול-ניסיון

פתחתי את עיניי,
"תוציאו את קילר מהתא!" שמעתי את אחד מבני האדם קורא ונעמדתי על רגלי, אפי הלבן היה מלוכלך וכמוהו גם פרוותי השחורה, בני האדם נכנסו לתאי וגררו אותי החוצה בכוח, ניסיתי להתנגד אך לא הצלחתי והם שמו אותי במגרש האילוף, כרגיל. ראיתי ארבעה אנשים נכנסים בשער הגדול וצהלתי לעברם צהלה מאיימת, הם נירתאו טיפה אחורה חוץ מאחת, שיער היה ג'ינג'י וגלי ועיניה היו ירוקות כשלי, היא נכנסה לתוך המגרש והתקרבה לעברי,
"היי חמודה" היא קירבה את ידה לאפי ואני הרמתי אותו באוויר, אף פעם לא סבלתי בני אדם!
"אני זואי" היא אמרה בקול רך, היא הייתה בערך בת תשע ואני הייתי בת שנה,
"איך קוראים לך?" היא שאלה והסתכלה על ראותי שהיה בולטות מהרגיל,
"תתרחקי מקילר ילדה!" קרא לעברה המפקד
"הסוסה הזו משוגעת! היא לא מתאימה לילדה קטנה!" הוא נכנס למרגש, פניתי מזואי ורצתי אליו במהירות גדולה כשאפי מכוונן לביטנו, ניסיתי לנגוח בו אך הוא התחמק, שלף שוט והצליף בפני, הוא הצליף שוב ושוב עד שהפסקתי לרוץ לעברו ועצרתי במקומי,
"לא נכון" התנגדה זואי ועלתה על גבי, כ בן אדם אחר הייתי מעיפה במהירות אך ב היה משהו שונה, משהו שלא ראיתי אצל אף אדם אחר, השארתי אותה על גבי,
"תלכי בבקשה" היא ביקשה ממני וליטפה את צוארי, עשיתי כדבריה,
"עכשיו בואי נעשה טרוט בסדר?" היא המשיכה בקול עדין, עיקמתי את ראשי בשאלה
"נו את יודעת…" היא ניסתה להסביר
"שאת כזה מרימה רגליים גבוהה ואני קופצת על הגב שלך" הבנתי מה היא רוצה ועשיתי כדבריה, היא ירדה מגבי ורצה אל אימה
"אמא! אבא! אני רוצה אותה! אני רוצה את הסוסה הזו!" היא קראה בהתלהבות,היא לא הבינה את משמעות השם שלי-רוצחת. תמיד הייתי נושכת, בועטת ופוצעת כל בן אדם שהתקרב אליי, שנאתי אותם שינאת מוות! בגלל זה הפרידו את אחי ממני, כי לא רצו שאני אפגע בו. בני האדם ניגשו אליי באיטיות כשמזרק כסוף בידיהם,
"אל תדאגי" אמרה לי זואי
"זה לא יכאב לה נכון" היא שאלה אותם
"לא יותר מידי" הם ענו לה, אני הבנתי שזה אומר שזה מאוד יכאב לי, הם נעצו את המזרק בעורי וצהלת כאב חזקה יצאה מפי, משם אני לא זוכרת…