אביר המאה ה – 21

אביר המאה ה21

הוא גבר אלים. אולי הכי אלים שהכרתי בחיי.
לא במובן הפיזי כמובן, הוא מעולם לא פגע בנפש חיה. אולי כמה מקקים ועכבישים פה ושם, אבל זה תמיד היה בשבילי.
הוא מבחינתו היה חי עם היצורים המגעילים האלו בשלווה. אולי אפילו נותן להם שמות חיבה ומאכיל אותם.
בשלב מוקדם כלשהוא ביחסינו יצאתי בהצהרה " זה או אני או הם!" ובכך, לא באמת השארתי לו הרבה ברירות אלא להיפטר מהם.
לא. לא כך הוא מבטא אלימות, אבל לאלימות יותר גוונים משניתן למצוא בין שחור ולבן.
אני לא מאשימה אותו או משהו. אלימות היא כלי המקצוע שלו בתור אביר. על אף כמה שהוא בז לכלי הזה.

אני יודעת שאבירים נכחדו מהעולם לפני מאות שנים, אבל אין דרך אחרת לתאר את הגבר הזה.
השריון הנוצץ אמנם התחלף בחליפה מגונדרת, והסוס התחלף במכונית מפוארת.
החרב החדה התחלפה בלשון חדה. ובאמצעותה הוא תוקף, פוגע, משליט וכובש.
דרכו נוכחותי לגלות כמה עוצמה טמונה במילים הנכונות, כאשר נאמרות בתזמון הנכון.
דגל הממלכה התחלף בסמל של חברה. נאמנות התחלפה בחוזה.
רק את הרעיון של העניבה עוד לא ממש הבנתי.
זכיתי לראות אותו בשיא עוצמתו כאשר הוא משפיל ורומס יריבים תחרותיים. הכל תמיד נעשה בחן, שלוות נפש וחיוך מכשף. אין ויכוח בעניין הזה. יש לו סגנון לאביר הזה שלי.
למרבה שמחתי, הוא מעולם לא הפגין את אומנות האלימות שלו עלי. כאילו הגיעה להחלטה שאת החרב שלו הוא שולף רק נגד יריבים אמיתיים.
ומאחר שמילים הם נשקו ההרסני ביותר, לא היינו מחליפים הרבה מאלו.
וכך, מאז שאני זוכרת אותי ואותו כ"אנחנו", את כל רגעי השיא שלנו העברנו בשתיקה. שתיקה אפלה מלאת הבנה וקסם. שתיקה עוצמתית כזו שלא מילים ולא מנגינות מהוות לה תחרות.
אך ברגעי השפל הרדודים ביותר שחווינו, כך גם מתבטאת האלימות האכזרית והנתעבת ביותר שלו כלפי.
באותה השתיקה.
לקח לי זמן להבין שאותה השתיקה מאפיינת את שתי הקצוות הקיצוניים ביותר שיש למכלול הרגשות להציע.

אתמול הייתה לנו שתיקה כזאת. חתיכת שתיקה זו הייתה. ובצדק, באמת פישלתי בגדול.
אבל אני אסלח לו על זה שהוא כועס עלי, בכל זאת היום יום ההולדת שלי.
אני שומעת את המפתח חודר למנעול מצידה השני של דלת הכניסה.
הבטן שלי מתהפכת כאילו עשרות פרפרים בקעו מהגלמים שלהם בעת ובעונה אחת.
מדהים שאנחנו מכירים זמן כה רב וזה עדיין קורה.
"יום הולדת שמח" אומר כאשר מבטינו מצטלבים. אני מורידה מבט לידיו ונעצרת שם.
"הבאת לי פרחים?" אני שואלת מבלי באמת לשאול. הוא מעולם לא הביא לי פרחים. אפילו לא פעם אחת.
רמזתי לו לאורך זמן כה רב. נדרשו לי שלוש שנים לאגור מספיק חוצפה לבקש זאת במפורש. ובחיי, זה באמת כל כך הרבה לבקש? כל אישה שאני מכירה מקבלת פרחים מדי פעם. ובכל זאת,הנה הוא כאן בלי פרחים.
"ביקשתי ממך רק דבר אחד… ואפילו גבר קטן כזה…" "טוב" הוא קוטע אותי.
את כל מה שאת מתכוונת להגיד תכתבי במכתב ותשלחי למזכירה שלי בסדר?" אני כל כך שונאת את המזכירה הזאת. היא והחזה המשופץ שלה.
"בואי איתי" הוא ספק מציע ספק מצווה ומניח את תיק העור לצד דלת הכניסה. הוא מלכסן אלי מבט שובבי ומחייך. זה כל שעליו לעשות בכדי לשכנע אותי לעשות כדבריו.
נסיעה קצרה במעלה כבישים ודרכי עפר מביאות אותנו לפסגת הגבעה שאני תמיד רואה מחלון הבית, מעולם לא הייתי כאן לפני כן.
עצי אלון זקנים חוסמים את התקדמות המכונית ואנחנו ממשיכים ברגל. אני מובלת דרך מעברים צרים ומעבר לשורשים ומכשולים בולטים אחרים. מה לי ולמקום הזה בכלל?
הוא יודע שאני לא בחורה של טבע, ואם כבר טבע אז לפחות לנעול נעלי הליכה הולמות. או להחליף לחולצה קצת פחות מגונדרת. אפילו לפארק אני בקושי הולכת, ושם אין שיחים קוצניים וצמחיה פראית שמכה שורשים ללא בקרת אנוש כמו כאן.

אני מנסה להשוות את החורשה הזו לגינה הקטנה והמטופחת של חצר הבית שלנו. אבל אין באמת מאיפה להתחיל.
הגענו" אומר כאשר אנחנו יוצאים מהמבוך החי והסבוך. אני חושבת שסוף כל סוף אזכה לנשום לרווחה אך למרבה האירוניה המחזה שנגלה לפני משכיח ממני לחלוטין את הצורך באוויר.
מעולם לא ראיתי כל כך הרבה פרחים מימי.
אני מביטה בשמש הפצועה גוררת אחריה שמיכת חושך עטורת כוכבים. מטילה תאורה אדומה וכתומה ברגעים האחרונים שמפרידים בין יום ולילה.
הצייר הבלתי נראה של השמיים מנצל את הבמה ומפגין כשרון יוצא דופן. גוונים של סגול וורוד מרוחים זה בזה ומעניקים לעננים הטופחים צבע ייחודי ומסתורי.
אני בוחנת את פרחי הפרא מבלי להתמקד באף אחד. מעולם לא חשבתי שצמח עם קצת צבע יוכל לרגש אותי כך.
"הנה" הוא מצביע על פרח שנסתר מעיני. אני מתקשה לאתר אותו תחילה, אך כאשר מבטי פוגש בו אין ספק שאליו התכוון.
הוא לא גאה בגודלו, ואפילו ממש קטן. אך יופיו לא יכול להשתוות לאף פרח אחר כאן בגן חסר הסדר.
אני רוכנת לעברו. עלי הכותרת שלו מעוגלים כמו גלי האוקיינוס וצבעם סגול כמו השמיים.
"הפרח הזה מייצג כל מה שאת בשבילי…" אומר בהיסוס קטן. "האם באמת תעדיפי אותו בתוך אגרטל על השולחן בסלון?" אני מביטה בעיניו, הן מרוכזות באותו הפרח.
הוא מעולם לא אמר לי שהוא אוהב אותי. לא, מעולם לא יצאו המילים מפיו. אני חושבת אם להגיד לו זאת כעת, אך שוללת זאת על הסף.
אמרתי את המילים האלו יותר מדי פעמים בכדי שתהיה לכך משמעות עבורו.
"מייצג כל מה שאני בשבילך?… כלומר… נמוכה ועגלגלה?" הוא צוחק.
אני נעמדת על רגלי ומצביעה לכיוון מה שנותר גלוי מהשמש. "זה אתה" אני אומרת והוא מחבק את מוטני.
"אם הפרח שלי מתכוון להישאר כאן בפרא… תוכל להבטיח תמיד לזרוח למענו?" הוא מהרהר בדברי לרגע קצר, ואני תוהה. האם זה עתה הצעתי לו להינשא לי?
אותה השמש נבלעת במלואה אל האוקיינוס באופק הרחוק. מנשקת לנו ולפרחים נשיקת לילה טוב מלאת חום ומשמעות שרק היא יכולה להעניק.
"השמש לא יכולה להבטיח להמשיך לזרוח…" הוא אומר, ואני תוהה. האם יתכן שזה עתה סירב להינשא לי?
"לא. היא לא יכולה להבטיח לזרוח… אבל מסיבה שאני לא מסוגל להבין, זה פשוט תמיד קורה."
אני מנשקת ברכות את צוואר האביר שלי ועיניו נעצמות מעצמן. יותר מכל אני רוצה לומר לו "גם אני אוהבת אותך"
אז אני שותקת.