את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך פרק אחרון חלק ב.

נקודת מבט של אריאל.
עמדתי בחופה, מחכה לראות אותה. לראות את הפרצוף היפה שלה, את השמלה שלה, מחכה לראות את הכלה שלי.
השקפתי על כל הקהל שמחכה לתבל, כולם עמדו בציפייה. אני מאמין שעברו בראשם שאלות כמו איך תיראה השמלה שלה? למה הם החליטו להתחתן כל כך מוקדם או כל מיני שאלות.
ליאב עמד מצד ימין שלי. הוא דפק לי במרפק, הרמתי את ראשי. תבל התחילה להתהלך בשמלה הלבנה שלה, היא הייתה מדהימה, הכלה הכי יפה שראיתי בכל החיים שלי.
היא התהלכה באיטיות ובראש מורם וחיוך ביישני.
חייכתי, לא הפסקתי לחייך. היא הגיעה קרוב אליי. היא הסתכלה עליי בעינייה החומות והיפות שהתאהבתי בהן ממבט ראשון.
"היי," חייכתי אליה ולחשתי לה.
"היי אהובי," היא חייכה בחזרה.
באותו רגע זה היה מרגיש כאילו אין אף אחד באולם, רק אני והיא. זה היה בין הרגעים המאושרים שלי.

"ברוך אתה ה' בורא פרי הגפן," הרב הושיט לי את כוס היין הכסופה והעיר אותי מהאופוריה שהייתי שרוי בה.
שתיתי לגימה מכוס היין, התקרבתי לתבל שפנייה היו מכוסות בהינומה לבנה מתחרה, חשפתי את פניה, מתאפק שלא לנשק אותה, הגשתי לה בעדינות את כוס היין, היא לגמה בעדינות האופיינית לה.
"עכשיו תחזור אחריי." הרב אמר ופתח את הספר בעמוד הדרוש.
"הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל," כל הגוף שלי רטט ולא הפסקתי לחייך.
ליאב הושיט לי את הטבעת הזהובה הדקה והעדינה שקניתי לתבל. בחנות היו המון טבעות, אבל איך שראיתי את הטבעת הזאת ננעלתי עלייה.
ענדתי את הטבעת על האצבע שלה, היא חייכה והאיפור כמעט נמרח מדמעות של אושר. אנחנו נשואים. אחרי כל העליות והירידות שהיו לנו, הקשיים שעברנו, בסוף האהבה תמיד מנצחת.
'מים רבים לא יכבו את האהבה, ונהרות לא ישטפוה' שיר השירים.

"מקודשת, מקודשת, מקודשת." הקהל צעק וכולם התחילו למחוא כפיים.
"אני שמח להכריז עליכם כעל בעל ואישה, עכשיו אריאל, תשבור את הכוס." הרב הכריז וחייך.
הכוס נשברה ואיתה גם הלחץ.
"אני אוהבת אותך ריאלי שלי." תבל אמרה.
"אני אוהב אותך תות," נישקתי אותה.
אז זהו, אנחנו נשואים. אחרי כל מה שעברנו יש רגע של נחת. רגע של אושר.

נקודת מבט של תבל.
אני נשואה, זהו. אני בוגרת, לא מפונקת, מתחילה חיים חדשים ומשאירה את העבר מאחור.
אני אוהבת אותו, בחיים לא אהבתי ככה בן אדם. הוא הנשמה התאומה שלי, זה שמשלים אותי. הוא האחד שלי.
"נשואה שלי," אסף רצה אליי בחיבוק. כל האורחים כבר הלכו, השעה הייתה מאוחרת.
"תודה על הכל יפה שלי," חיבקתי אותה חיבוק ענק.
"וואי, אני חייבת להוריד את העקבים האלה, הם הרגו אותי. תשעה חודשים בלי עקבים, איזה סבל!" היא התלוננה. רגע מה?
"תשעה חודשים?" שאלתי בלי מושג של הבנה.
"לא סיפרתי לך? אני וליאב החלטנו להביא ילד… כאילו לא החלטנו, פשוט היה קצת בלאגן וזאת התוצאה…" היא צחקה ולחייה המנומשות התחילו להאדים.
"ומה ליאב אומר על הילד?" שאלתי אותה.
"ליאב עדיין ילד בעצמו, הוא יהיה חייב להתבגר מתישהו… והילד זאת הזדמנות מצוינת לזה," אסיף ענתה על שאלתי ולגמה מכוס מיץ התפוזים.
"ואת? את מוכנה לילד עכשיו?" שאלתי.
"כן תות. אני אוהבת ילדים," היא צחקה וקמה מהכיסא לכיוון ליאב שישב ליד הבר.

הבוקר הגיע, אנחנו טסים לירח הדבש, אריאל לא מוכן לגלות לי לאן נוסעים, אחרי המון זמן של זוגיות הוא נזכר להיות מסתורי.
"הכנת את המזודות בייב?" אריאל בדק את השמן והמים בג'יפ החדש והכחול שלנו.
"כן אהובי. מתי יוצאים?" שאלתי וירדתי במדרגות שמובילות לחנייה.
"רגע, רציתי לתת לך משהו קטן," הוא עצר הכל והוציא מכיסו קופסאת לב קטנה, אנחנו נשואים אז לכרוע ברך הוא לא יכול
הוא הוציא שרשרת קטנה זהובה שמתאימה בדיוק לטבעת.
"זה היה של סבתא שלי, אתמול היא אמרה לי להביא לך את זה. היא אומרת שזה מביא מזל," הוא חייך, הזזתי את שיערי בכדי לתת לו אפשרות לענוד את השרשרת על צווארי.
"עכשיו אפשר לצאת," הוא צחק ועלינו לאוטו.
הנסיעה עברה בשקט, כל אחד היה שקוע במחשבות. אני העברתי את הזמן שלי במה יקרה בעוד עשרים שנה.

הגענו לשדה התעופה, לא היו הרבה אנשים. למעשה, הוא היה די ריק. אריאל ידע שהחלום שלי זה לנסוע לאיי הפנינה. תמיד הזכרתי לו את זה בכל הזדמנות שהייתה לי.
אז אני חושבת שאני יודעת לאן נוסעים.
"אני שקוף הא?" הוא הסתובב אליי וגירד בראשו. אריאל לא בן אדם מפתיע או יצירתי.
"כן, מאוד, אבל אני אוהבת אותך," צחקתי ונישקתי את אפו הקטן.
הוא נתן לי חיבוק צדדי והתחלנו להתקדם לעבר הדיוטי פרי.
ראינו המון דברים מפתים, אבל לא קנינו, בכל זאת, יש לנו בית דש שהרגע קנינו וצריך לרהט אותו.
עלינו על המטוס, עצמתי עיניים ונשענתי על אריאל, לאט לאט נרדמתי.

נקודת מבט של אריאל.
אחרי שעות מייגעות, סוף סוף נחתנו.
"תות? הגענו יפה שלי," ניערתי אותה מעט כדי שתתעורר.
היא לאט לאט קמה, התמתחה,פיהקה, "בוקר טוב," היא חייכה.
צחקתי ונתתי לה נשיקה קטנה במצח, ליטפתי את שירה וקמנו מהכיסאות האפורים והלא נוחים של המטוס.
יצאתי מהאוויר הממוזג של המטוס אל האוויר החם של איי הפנינה.
חיפשתי מונית שתיקח אותנו אל בית המלון. אחרי עשר דקות שחיכינו, היא הגיעה.
הנהג לא היה נחמד במיוחד, אבל גם לא בלתי נסבל.
לאחר רבע שעה של נסיעה הגענו למלון המפואר.
שילמנו בקבלה, קיבלנו את המפתחות ועלינו לחדר.
פתחנו את הדלת, פערתי את פי מרוב גודלו ויופיו של החדר הזה.
מיטה הזוגית הייתה עטופה במצעים לבנים שהדיפו ריח של לבנדר. הוילונות נעו באיטיות ובקצב אחיד, הכורסא החומה התאימה לאווירת החדר והנרות הריחניים היו דולקים.
חייכתי לתבל, היא הבינה מה אני רוצה. היא חייכה גם, התקרבה אליי ונישקה אותי באיטיות ממכרת.
לאט לאט הבגדים ירדו מעצמם, התעטפנו בשמיכה והמצעים שהיו מגוהצים והדוקים התקמטו.
זאת לא הייתה הפעם הראשונה שלנו יחד, אבל הפעם, הכל הרגיש שונה, בוגר יותר, מושלם יותר, היא אישה שלי עכשיו. יש לי את הדבר המדהים הזה עד לסוף חיי.
עטפתי אותה בחיבוק, מלטף את גבה בעדינות שלא מזיקה לאף אחד, השפתיים שלנו נעו בקצב מושלם ואחיד.
~
נשכבנו על המיטה, עייפים אך מרוצים. האוויר של איי הפנינה עושה לנו טוב.
נשכבתי על הצד, נשען על כף היד שלי, מסתכל עליה.
"כמה שאת יפה," העברתי חתיכת שיער אל מאחורי האוזן שלה. היא חייכה וליטפה את הלחי השמאלית שלי, העבירה יד בזיפים הדוקרים שלי שהיא אוהבת ולאחר שניות היא קמה להתארגן. לפני ששמנו לב כבר הגיע הערב, ואיתו גם הרעב שלי.
קמתי מהמיטה לעבר המקלחת. תבל רגילה שאני נכנס להתקלח איתה, אני זוכר את הפעם הראשונה שנכנסתי.

~~פלאשבק~~
נכנסתי באיטיות למקלחת, תבל זמזמה שיר שלא היה ידוע לי. הלכתי על קצות האצבעות, מפחד מהתגובה שלה אבל באותו זמן הילד שבי רצה קצת תעסוקה.
פשטתי בשקט את בגדיי, הורדתי את השעון ונכנסתי למקלחת. היא הייתה עם הגב אליי. הגוף שלה היה כל כך יפה. העברתי יד בשערה, נישקתי את צווארה והחלקתי את היד השנייה במורד גבה. לקח לה כמה שניות להתעורר.
היא הסתובבה אליי, לא מבינה מה קורה, לפני שהספקתי לנשק אותה היא צרחה. העיפה עליי מגבת וכמה סבונים.
"מה אתה עושה משוגע?! אני ערומה!?" היא צרחה.
"כאילו שלא ראיתי אותך ככה לפני," צחקתי.
"אבל מתחת לשמיכה. בחושך!" היא צעקה חזק אבל נרגעה אחרי שנייה.
"תפסיקי, אני נכנס איתך להתקלח. נחסוך ככה מים," צחקתי וגרמתי לה לצחוק.
נכנסתי בחזרה למקלחת, נכנסנו שנינו אל מתחת לזרם המים, התקרבתי אליה, נישקתי אותה, ליטפתי את פניה ונישקתי את אפה הקטן.
~~ סוף פלאשבק~~

אחרי המקלחת, התלבשנו. לבשתי את הג'ינס קרעים הבהיר וחולצה מכופתרת כחולה.
נעלתי את נעלי האולסטאר הלבנות שלי, סידרתי את השיער לבלורית ומרחתי ג'ל כדי שהשיער ישאר מסודר. התזתי שני שפריצים מהסילבר עומד להיגמר. תבל הסתכלה עליי וחייכה.
ענדתי את השעון שקיבלתי מסבא שלי ותוך כדי שאני מסדר אותו התקדמתי לתבל שהסתבכה עם רוכסן השמלה השחורה שמרוב שהיא קצרה היו לי רעידות בעין.
"בעלי," היא הסתובבה וכרכה את ידיה סביב צווארי.
"השמלה קצרה מדי," נשפתי ברוגז והיא צחקה.
"אני אישה נשואה," היא הרימה את אצבעה בכדי להראות לי את הטבעת שלה.
"למי?" שאלתי בהתחכמות והתקרבתי אליה יותר, תפסתי במותניה והיא שמה את ידיה על כתפיי.
"לאיזה קנאי אחד, אריאל זוארץ, מכיר?" היא שאלה וחייכה.
"תגידי לו שאת רק שלי," התחפרתי בצווארה והסנפתי את ריח הבושם המתוק שלה.
היא נעלה את נעלי העקב השחורות שלה, עדיין לא יותר גבוהה ממני.
התיישבתי על המיטה ומרוב עייפות נרדמתי.

"ריאלי, קום, כבר בוקר," תבל ניערה אותי בעדינות. מה נרדמתי? סתם התלבשתי יפה?
שיפשפתי את עיניי וכשפקחתי אותן, קרן שמש חדרה לתוך עיניי.
ירדנו לאכול ארוחת בוקר, חדר האוכל היה יחסית ריק, בעמדות הבופה היה אוכל מכל הסוגים.
תבל הכינה לי קפה שחור ולעצמה שוקו חם. היא לא תתבגר בחיים וזה מה שאני אוהב בה.
העמסתי את הצלחת שלי בקצת מכל דבר, בורקסים מכל הסוגים ובכל הצורות, התיישבתי בשולחן שתבל תפסה לנו, היא לא לקחה שום דבר לאכול.
"למה את לא אוכלת מאמי?" שאלתי ונגסתי באחד מהבורקסים החמים.
"אני לא רעבה בייב,"היא הניחה את ראשה על השולחן.
"הכל טוב. את מרגישה טוב יפה שלי?" שאלתי והעברתי יד בשיערה החום והחלק.
"יש לי בחילה," היא מילמלה חלושות.
"אולי אכלת משהו מקולקל?" שאלתי אותה.
היא הנידה בראשה לשלילה. קמנו מהשולחן והחזקתי בידה.

נקודת מבט של ליאב.
"את תיתני להיכנס חתיכת תאילנדית פגועה שכלית את הבנת אותי?!" צעקתי על פקידת הקבלה במלון. אני בספק אם היא הבינה משהו ממה שאמרתי.
"אני אשבור עלייך קוקוס חתיכת פצועה, אישתי בהריון היא צריכה לנוח!" צעקתי ודפקתי בחוזקה על הדלפק החום.
"מה אתה עושה פה?" שמעתי קול מאחורי. הסתובבתי בזהירות, יכול להיות שמצאתי את עצמי באיי הפנינה.
"אריאל תגיד לה שאנחנו איתכם נו, אסי עייפה," ליטפתי את אסיף שהייתה נראית עייפה מתמיד, משום מה ההריון עושה אותה יפה הרבה יותר ממה שהיא בדרך כלל. הוא גורם לה להיראות זוהרת.
אריאל סידר כמה דברים עם הפקידה המכוערת שנראית כמו זקנה בת מאתיים וכולנו עלינו לחדר.
יצאתי למרפסת החדר המשקיפה לים הכחול והרגוע, הוצאתי את קופסאת הסיגריות מהכיס והדלקתי אחת מהסיגריות.
"אז מה? אתה עומד להיות אבא?" אריאל נעמד לידי, ידיו היו בכיסי הג'ינס ועיניו סתכלו על הים הפתוח.
באותו רגע הבנתי. בעוד פחות מתשעה חודשים יהיה לי ילד, תהיה לי אחריות משל עצמי. אני אצטרך לעבוד קשה יותר כדי להרוויח את הכסף שלי, אני אצטרך להתחתן, לא שזאת בעיה אבל המילה נישואין מלחיצה אותי.
מה אני צריך עוד בטיטו בעולם, רק עושים צרות המשפחה הזאת. שחושבים על זה, אני רוצה ילדה, ילדה שתהיה דומה לאסיף. גם באופי וגם ביופי.
יהיה לי יצור משלי. צעצוע קטן שצריך לדאוג לו ולטפל בו.

נכנסתי לחדר, אריאל נכנס אחריי ונשכב על המיטה הזוגית. נשכבתי אחריו וחיבקתי אותו.
תבל הרימה גבה והתחילה לצחוק.
"מה את צוחקת? זה חבר שלי," חיבקתי את אריאל חיבוק צדדי.
"לך ממני משוגע, אני נשוי," אריאל צחק וקם מהמיטה.
"אני צריכה להתחיל לחשוד ולקנא?" אסיף הרימה גבה. שאסיף מרימה גבה זה לא מבשר טובות אף פעם.

נקודת מבט של תבל.
התלבשנו בבגדי ים, אנחנו הולכים לעשות ספורט ימי ואני רועדת מפחד.
לבשתי את הביקיני השחור עם פס תחרה מנומר שעיטר את החזייה.
אסיף לבשה בגד ים בצבע כחול רויאל. בטן קטנטנה ביצבצה מבעד לבגד ים וזה היה נראה כל כך חמוד ומתוק.
היא הסתכלה במראה והעבירה יד על הבטן הקטנה, ליאב בא וחיבק אותה מאחור, הוא הניח את ראשו על כתפה וביחד הסתכלו במראה וליאב נישק את הלחי של אסיף, הם נראו כמו הזוג המושלם.
"גם אנחנו בקרוב נהיה ככה יפה שלי," אריאל בא וחיבק אותי.

נקודת מבט של אריאל,
יצאנו אל עבר החוף, שילמתי על הפעילויות ועלינו תחילה על האבובים.
הוא נסע מהר ותבל פחדה, זה היה נראה מצחיק ומדאיג באותה מידה.
"אריאל!" היא צעקה ותוך כדי נכנסו לה מים מלוחים לפה. אולי זה לא היה רעיון טוב להביא אותה…
"תחזיקי חזק תות!" צעקתי והרגשתי את הרוח החזקה מכה בי כתוצאה מהמהירות.
"אריאל!" שמעתי את תבל צועקת ואחרי שניות היא נפלה למים.
"תבל!" צעקתי, אחרי שניה עצרנו את האבובים ואת הסירות, תבל לא יודעת לשחות ואנחנו בלב ים, בארץ זרה.
"אריאל…" שמעתי צעקה חלשה כזאת, צעקה רחוקה.

~~
"אריאל… קום, הבטחנו לעזור בתורנות מטבח," שמעתי את קולו של ליאב. שפשפתי את עיני ופתחתי אותן לאט. איזה תורנות מטבח? סיימנו את הבית ספר לפני כמה שנים טובות.
"איזה תורנות? איפה תבל?" שאלתי בחוסר הבנה.
"מי זאת תבל?" ליאב הרים גבה וגירד בראשו.
"אישתי." אמרתי כמובן מאליו.
"אריאל כפרה אתה בן שבע עשרה, איזה אישה בראש שלך?" ליאב גיחך, "חלמת," הוא הניח את ידו על כתפי.
"מה חלמתי? ליאב זה לא מצחיק, איפה תבל? לא היינו באיי הפנינה?" שאלתי והתחלתי להתעצבן.
"איי הפנינה? איי הפלאפל אולי," ליאב צחק ומשך את שיערו לאחור.
"אבל זה היה כל כך אמיתי, אני נשבע לך, בחיים לא הרגשתי ככה." אמרתי ושמתי את ידיי על פניי.
"זאת אותה אחת שחלמת עליה תמיד?" הוא שאל ואני הנהנתי כתגובה.
"אז רגע, אם חלמתי זה אומר שגם אתה ואסיף לא ביחד?" שאלתי.
"אז זהו… בקשר לזה… אנחנו כן ביחד," ליאב חייך וגירד בראשו במבוכה.
"מתי הספקתם?!" שאלתי בהלם. הילד זריז.
"אתמול במטבח," הוא קרץ וצחק.
"וואו, אני צריך לעכל," הוצאתי אנחה מפי.
קמתי מהמיטה, הסתכלתי במראה בעלת המסגרת הכחולה, נעלתי נעליים ויצאתי למסדרון, הייתי חייב לנשום אוויר. מסתבר שתבל היא הנערה מהחלום שחלמתי כל הזמן, רק שהפעם ראיתי גם את הפנים שלה. זה היה כל כך מציאותי, היא הייתה כל כך אמיתית.
"היי תיזהרי," מישהי נתקלה בי עם הספרים וכל הספרים שלה נפלו.
התכופפתי בכדי לעזור לה להרים את הספרים שנפלו.
"לא זה בסדר אני מסתדרת," היא מיהרה להרים את הספרים ומרוב לחץ היא התנגשה במצח שלי. שיפשפתי את המצח. הסתכלתי כדי לראות את הפרצוף שלה. היו לה משקפיים, היא הרימה את מבטה אליי, כל הספאים נפלו לי מהידיים.
"היי אני-"
"תבל," הייתי מופתע. היא אמיתית! והיא לא מכירה אותי!
היא הסתכלה עליי המומה, התרחקה כאילו אני יצור.
"איך אתה יודע?" היא שאלה מופתעת ועיניה נפערו לרווחה.
"אני מכיר אותך, ואני גם יודע שאנחנו נהיה ביחד," התעשטתי על עצמי ושידרתי ביטחון.
"זאת הדרך שלך להתחיל עם בנות?" היא שאלה בזלזול האופייני לה. היא אותה אחת שאני כבר מכיר, רק עם משקפיים.
"לא. זאת הדרך שלי לכבוש אותך. ואני אצליח," חייכתי.
"אני אריאל דרך אגב," הוספתי.
"היי ריאלי," היא חייכה, קמנו מהרצפה והתקדמנו עם הספרים שלה אל עבר הכיתה.

'את חידה לא פתורה, גם לא לעצמך'