ממש כמו פעם

הם באו.
בלי הכנות מראש.
במקום הכי לא צפוי.
הם נכנסו לבית הכנסת מדוגמים אחד אחד במדים ומבטים רציניים על פניהם.
ידעתי,ידעתי שהגיע תורי שוב.
יצאנו ביחד לביתי שבהמשך הרחוב.
ממש כמו פעם.
אספתי את הציוד,לבשתי את המדים שהעלו אבק כמה שנים טובות בבוידם המאובק.
ממש כמו פעם,התהלכנו לרכב הגדול,כמו פלוגה אמיתית.
איך הכל קרה כל כך מהר.
עד לפני רגע ההיתי עטוף בטלית.
ממש כמו פעם,הגענו לבסיס,הדרכה מהירה ומחדירת מוטיבציה ויאלה לשדה הקרב.
ממש כמו פעם,איבדתי חברים ששירתו איתי בשירות הסדיר שלי והפעם נפלו החברה שגויסו איתי כמילואימניקים.
ממש כמו פעם,נפצעתי בחזה והובלתי לבית החולים.
ממש כמו פעם כולם נפלו מסביבי ורק אני שרדתי.
אני לא יודע במה אני שונה מאחרים ואיך זה שכולם כבר אינם ורק אני פה נשארתי?!
ממש כמו פעם,תהליכי שיקומים עד לחזרה לשיגרה.
זה היה ממש כמו לפני שנים.
זה גם יהיה כמו פעם.
עד למחלמה הבאה.
עד למלחמה הבאה שבה אני אשרוד שוב ואקבור את חבריי.
עד הפעם הבאה שתהיה ממש כמו פעם…