שבר זמן – פרק 11 – פרק סיום
התעוררתי תחת כיפת השמיים על קרקע חולית ורכה. השמש טיפסה אט אט אל שמיים, היתה זו שעת בוקר. מיששתי את החול, העברתי בו את אצבעותיי. הוא היה בצבע זהב. הוא היה כבד כאילו היה זהב אמיתי.
רגע, נזכרתי שסיפרו לי את הסיפור הזה כשהייתי בכיתה ג'. זה היה לפני תקופת הקריצים, לפני בערך מאה שנה. היה אלכימאי אחד שאת שמו איני זוכרת שהצליח למצוא את השיקוי להפוך כל דבר לזהב, קראו לניסוי הזה "ידו של מידאס", מכיוון שעם המלך מידאס היה נוגע במשהו היה מיד הופך לזהב. האלכימאי הזה הצליח להפוך כל דבר בטיפת שיקוי אחד לזהב. באחד ממסעותיו ניסה להפוך את מדבר סהרה לזהב, היתה זו הצלחה מסחררת.
עם השנים הזהב התפורר והפך לגרגירים, כנראה שהשיקוי הוא לא לטווח ארוך. גבעות זהובות ניצבו סביבי וקמתי. ניקיתי את גרגירי הזהב הדביקים משמלת הגלבייה השחורה שלי.
גלבייה? שאלתי את עצמי. כנראה שהבגדים הותאמו לתקופת הזמן שבה אני נמצאת.
בזזז… שמעתי מימני. העפתי מבט אל מקור הרעש וראיתי על גבעה זהובה את כריסטופר ובידו את גביש המלקום. הגביש זהר בכחול וכריסטופר גלש על גבעת חול הזהב ואני התחלתי לרוץ. זה הרגיש כמו לרוץ בחול טובעני. כל רגע הרגל שוקעת בתוך בורות קטנים של גרגירי זהב ותהליך ההוצאה של הרגל מהבורות האלה, היתה עבודה מתישה.
"תעזוב אותי כבר!" צעקתי אל כריסטופר ומעדתי כששני רגליי נתקעו ושקעו בבור גדול. כריסטופר התקרב אליי וכיוון אליי את חרבו הכסופה. השמיים התחילו להתבהר וכך גם המדבר, עכשיו, הוא נראה אינסופי.
"למה אתה עושה את זה?" שאלתי אותו ודמעה יחידה זלגה מעיני, "אהבת אותי."
"את צודקת, אמילי, אהבתי! בלשון עבר." קולו היה אכזרי.
"כריסטופר אתה לא בן אדם רע! תפסיק!" שקעתי עוד קצת בחול. רק פלג גופי העליון ביצבץ מחוץ לחול. "קיבלת את מה שרצית! עכשיו תעזוב אותי!"
"אני לא יכול! את תצאי מפה, את תהיי סמל להתקוממות, את תערי את כל מה שבנינו! לא אתן לזה לקרות! את, יותר מכולם, צריכה להבין את זה, העלמה ווקס!" הוא אמר וליטף את חוד חרבו.
משכתי את עצמי למעלה והעפתי את חרבו של כריסטופר אל מרחק של כמה מטרים, והוא כמובן, רץ אחריה ומשך אותה מן החול כדי שלא תעלם. קמתי מהאדמה והתחלתי לרוץ.
"חזרי!" קרא כריסטופר והחליט לוותר על ה'מאבק' עם חרבו ששקעה באדמה. הוא קם והחל לרדוף אחריי.
"לעולם לא תתפוס אותי!" צעקתי אליו והעפתי מבט לאחוריי והבטתי בו. מבט אחרון. מבט אחרון לפני שיהפוך ל'אויב מושבע', לפני שאשנא אותו, לפני שאצטרך לשכוח את הכל, לפני שאצטרך לוותר על מה שאני מרגישה כלפיו. שקעתי במחשבותיי ולא שמתי לב שנפלתי אל החול הזהוב, שוקעת במהירות רבה מהדף הנפילה.
הסתובבתי על גבי וכריסטופר עמד מעליי.
"צר לי שככה זה מסתיים, אמילי." אמר וחבט באגרופו השמאלי בלחיי. שדה ראייתי הטשטש ונתפס בזהב. שקעתי עמוק וזה לא היה מה שציפיתי לו. ציפיתי שלא יהיה אוויר, שאחנק, אבל האוויר חודר דרך גרגירי הזהב, צח ונעים. אני נושמת בכבדות כמות אדירה של חול נכנסת אל נחיריי. אני מתעטשת ומוציאה אותם בבת אחת. אם כבר למות, אז למות ככה, ברוגע, בשלווה. למרות שאני לא יכולה לקרוא לזה שלווה כי גביש המולקם עדיין אצל כריסטופר. טוב, כנראה שהטוב לא יכול תמיד לנצח…
התעוררתי על אספלט אפור וקשיח. אנשים התקדמו מעליי בלי לשים לב אליי. הם רצו ומיהרו לאינשהו. הירח המלא היה באמצע השמיים. קמתי והתבוננתי בסביבתי.
חזרתי הביתה. שכונתי נשארה כפי שהיא, בגדיי חזרו להיות רגילים. בלי גבישים, בלי מלכות שרוצות להרוג אותי. מעניין אם חבריי חשבו עליי.
אוי ואבוי מאט! נזכרתי במאט. השארנו אותו על רצפת התא שבו נלי כלאה אותי, יכול להיות שלא אראה אותו שוב?
ובדיוק כשחשבתי על אותה מחשבה ראיתי אותו. הוא רץ לעברי, נתקע בי, והמשיך כאילו אני לא קיימת. התקדמתי עם כולם כדי לראות את הטקס, בכל זאת, אני עדיין אחת מהם.
אני גיליתי מהי הגדר! אני גיליתי מי הם השונים! אני צריכה לקבל פרס נובל לשלום. חיוך עלה על פניי ורצתי אל הבמה השחורה.
"שנה חלפה מאז שהנערה הצעירה אמילי ווקס נאבדה בחייהם של השונים." התחיל קריץ אחד לדבר מבעד למסכתו הלבנה, "לא משנה כמה צוותים נשלחו, כולם מתו על הרגע הראשון שנשלחו. אמילי היתה נערה אמיצה שגילתה לנו מה מסתתר מאחורי הגדר. עולם אחר, עולם קסום, עולם נורא יותר שבו האנשים רוצים רק לשלוט! רוצים הרס וחורבן! ועל זה אנו מודים לך אמילי, כי בזכותך, אנו יוצאים למתקפה!"
מתקפה? שנה עברה? נאבדתי? אבל אני חייה! כל כך רציתי לצעוק "היי אני כאן!" אבל קולי בגד בי. אף אחד לא שם לב אליי, התקדמתי אל הגדר, לראות האם מה שאמר אותו קריץ צדק, האם באמת יש שם עולם.
נכנסתי אל הגדר, חזרתי אל המדבר הזהוב.
"טיפשה, אמילי!" אמר ללא קול הקריץ, הוא הסתכל עליי וחייך חיוך זדוני כשהוריד את מסכתו הלבנה. זה היה קורנליוס. צעדים הופיעו מאחוריי ואז מישהו נשם על עורפי. הבחנתי בריילי שהייתה בקהל והשפילה מבט אל הקרקע. דמעה זלגה מעינה הימנית.
האיש שעמד מאחוריי תפס בחולצתי ומשך אותי אחורה.
"ריילי!" קראתי אליה, וכנראה ששמה לב. היא הסתכלה עליי בעיניים גדולות.
"אמילי!" קראה וניסתה לתפוס בידי, אך ללא הצלחה. האיש שהיה מאחורי חנק אותי וכיוון את חרבו אל בטני.
"תראי מה מצאתי אמילי, כנראה שאמא אדמה אוהבת אותי לא כך?" הבטתי למעלה, זה היה כריסטופר. הוא גרר אותי אל אמצע המדבר, רחוק מהגדר, ותקע את חרבו בבטני.
תגובות (2)
תמ,שיכיי
תמשיך!