חושך

ימים שלמים, לשבת בחושך ולצרוח
להרגיש את העולם מתערפל מסביבי
להרגיש את הכוח נשאב
ואת החיים נעלמים.
אבל לא עוד.
כאן, אני בטוחה.
כאן, אני מאושרת.
כאן אני יודעת מה אני רוצה לעשות,
יודעת שיש תקווה.

אתם יודעים זה מצחיק,
לראות את העולם מלמעלה.
הכל נראה כל כך קטן,
כל כך חסר משמעות.
כל הצרות, כמו גרגיר חול בים סוער.
אז למה, למה אני לא מצליחה להתגבר?
צעד קדימה, צעד אחורה. המחשבות מתרוצצות.

מה שמצחיק זה שאני לא קופצת אחרי הכל.
לא כי אני לא בטוחה שזה מה שאני רוצה לעשות,
אני תמיד בטוחה.
גם לא כי אני מפחדת שיכאב לי.
אני לא מפחדת מכאב, אני אוהבת אותו.
אפילו לא כי אני לא רוצה לפגוע באנשים שקרובים אליי.
אין לי כאלה. הלב שלי ריק כמו חור שחור.
הסיבה שאני לא קופצת היא כי אני מפחדת.
אני מפחדת שיהיה לי טוב אחרי.
בצורה מוזרה, התחברתי לכאב. אני אוהבת אותו.
את התחושה של הקירות של הקירות נסגרים ושל הזמן מתעקם.
אבל אני קופצת.
וזה מצחיק, לראות את הכל מתקרב במהירות עצומה.
איך הכל פתאום נהיה ענק.
גדול מדי בשבילי.