זכוכיות ישנות

אתה צועד בשקט בין החדרים הריקים. החום הופך לקור ואתה מחבק את זרועותייך כדי להתחמם. הנוכחות שלה שוררת בכל מקום, עוטפת, מלטפת, לוחשת.
כדורי המשחק מרחפים במרכז החדר. אתה עדיין עומד בכניסה, כאילו שאם תיכנס הקסם השלו יתפוגג.
הם נעים אחד סביב השני, מנסים לזהות זה את זה.
אדי קור יוצאים מפיך ורגלך מחליקה מעט על הקרח והשלג המכסים את הרצפה. הכדורים נעצרים ולשנייה אחת זה נראה כאילו הם רק תלויים שם בעזרת חוטים, אך רגע לאחר מכן הם מתחילים לנוע לכיוונך.
אתה מרים את ידך וכוכב סגול מופיע פתאום, זוהר ובולט על רקע הלבן והתכלת של החדר.
הכדורים מזהים אותך. "הכנר," הם לוחשים, מתנגשים זה בזה ומפיקים צלילים קלושים של נקישות.
אתה נאנח בשקט וחיוך קטן נמלט מפיך אל פניך. אתה מוריד את התיק הגדול שעל כתפך ומוציא כינור קטן בעל שתי קוביות משחק קטנות התלויות עליו.
קוביות בשחור לבן.
"הכנר," מאיצים בך הכדורים, מזרזים אותך לאחוז בכינור ובקשת הגדולה. ברגע שהקשת נוגעת במיתרי הכינור, העולם כנעצר.
צליליו המשכרים נישאים ברוח הקלה הלאה, נוגעים בכל פינה עצובה ושמחה, גורמים לך לעצום עיניים ולהתמכר.
אתה ממשיך לצלילים גבוהים ויורד בחדות לנמוכים ביותר, משחק במיומנות עם כליך.
כשאתה נעצר לבסוף, מתנשף מרוב תשוקה עצורה וצמרמורות, אתה רואה אותה. היא עומדת מולך בדממה, מרחפת כרוח רפאים. אתה רוצה להתקדם לעברה, לחבק אותה, להרגיש את גופה על גופך, אך אתה יודע שהכל אשליה.
היא מחייכת לעברך, אך עיניה אינן רואות אותך. הן צופות דרכך. זה כואב, אבל אתה מצליח לסבול את זה כבר זמן רב.
אתה מחזיר לה חיוך ומניד קלות בראשך לשלום, ופונה לשוב למסדרון החדרים הגדול.
ואז, היא מופיעה מאחורייך, וידיה מחבקות אותך וזה מרגיש כל כך אמיתי, אך היא נעלמת, משאירה אותך מבולבל ומלא תהיות.