חלום יפיפה
יומני היקר,
"זה היה החלום הכי יפה בחיי.
הלכתי אל רחבת הט'תים, כהרגלי. ראיתי שם את לייט- ילד בלונדיני ומקסים, עם שלושה עגילים והליקס באוזן אחחת. רוב שיערו צבוע בשחור- הוא חיפש צבע כחול ולא מצא אחד טוב- והכול נצבע בשחור- ותלתל בלונדיני מסתלסל על עורפו. הוא מאוד חכם. ומצחיק. ובכללי- אני מעריכה אותו מאוד. הוא הסתכל עליי, והתחבקנו. כרגיל. "היי? מה קורה?" ובסגנון. זה לא הרגיש לי כמו חלום.
ואז.. היא יצאה מהכיתה ליד.
מבחינתי זה היה שוק. הלכתי שני צעדים אחורה. פריקינג שיט. לא.
אבל לייט- גאון שכמוהו- קרא לה. היא באה- ולמרבה הפתעתי התחבקנו. היא באה וחיבקה אותי.
"היי.." היא אמרה. היא הייתה שמחה. הפחד שבי התחזק. אין מצב. אבל הרגשתי את ידיה הבהירות מחבקות אותי מאחורה, הרגשתי את סנטרי נלחץ לכתיפה. הרגשתי את שיערה על אוזני. הלב שלי דפק כול כך חזק.
"היי!… " מלמלתי בתהרגשות. הדם רץ בגופי כאילו עוד רגע אני הולכת להתפוצץ "מה קורה?".
אני לא זוכרת במיוחד מה קרה אחרי זה- אבל זה מפתיע,היא לא שאלה לגבי הפתק. רק- בסוף ההפסקה כשכול אחד הלך לכיתה שלו- והיא התרחקה קצת. קראתי בשמה. היא הסתובבה ורצתי אליה. הייתי חייבת לפרוק את זה.
"אניה?"
"כן…"
"תקשיבי.. לא שאלת לגבי הפתק…"
"אה, נכון.. מה איתו?"
"אז… כן. אני.. אני מצטערת. זה… אה…"
"כן, אני יודעת. את רק השליח, אבל איך זה הגיע אלייך?"
"זה.. מישהו הכניס לי את זה לכיס בהפסקה הקודמת…." אני אומר בלחש. היא מחייכת.
"כן. אבל…"
"אני.. אני רק השליח" אני ממלמלת. מעבירה את ידי בשיערי ומכניסה את רובו אל מאחורי אוזני. אני רוצה למות. הרגשה מוכרת.
"כן" היא חייכה. וחיבקה אותי.
לאחר מיכן באותו יום, היא אפילו נכנסה לט'4, רק עכשיו שמתי בל שהיא לבושה בחולצה ירוקה וחצאית משובצת- כמו שאני הייתי לבושה ביום שני. המוח שלי מפגר. לפני הכול היא באה וחיבקה אותי. ואני.. אני הייתי בטוחה שאני צריכה לברוח. הייתי בדרך לצאת מהדלת,ביני ובינה עמד שולחן. היא הושיטה את ידיה אל השולחן, כאילו היא רוצה לחבק אותי. היא חייכה. לא ראיתי אותה מחייכת כמעט אף פעם. רק בחלום שלי. ורק.. רק כש- כששוב הייתי צריכה למסור לה משהו.
אני לא אחזור למציאות.
אני אמשיך עם החלום.
באותו יום הלכנו אל המרכז ומשם הביתה הביתה- בחלום כמובן. במציאות לא הייתי עושה דבר כזה. דיברנו כול הדרך. זה היה מדהים. הרגשתי מצויין- כול מילה שניה שלה גרמה לי לחייך, והיא צחקה לעיתים מספיק תכופות כדי שנאי אבין שהיא לא שונאת אותי. כשהגענו למרכז המרכז- תחנת אוטובוס לאוטובוס שלי- פניה לבית\לרחוב שלה-תחבקנו, ובקול ענייני היא אמרה לי- שיערה החום\שטני היה אסוף בגולגול באמצע ראשה. והפוני שלה השתחרר על פניה. היא יפה.
"את צריכה לבוא למרכז, בשבת, את יודעת?"
זו הייתה המכה מתחת לחגורה.
"אני לא.. לא מרכזניקית" אמרתי בקול נעלב.
"אה".
בהמשך החלום כן באתי ביום שבת למרכז . אבל היא לא הייתה שם. אנשים אחרים- שלא רציתי לפגוש, כן היו שם.
הם התסכלו עליי. צחקו עליי. שפטו אותי. שניים כיבו עליי סיגריה, מישהו בטעות שפך עליי חצי ליטר וודקה וביקש שאשתה את מה שנישאר בבקבוק (ליטר), כי זה "זניח" לדבריו. אחת התחילה לנסות לקלף ממני את בגדיי הרטובים מהוודקה- ומישהי אחרת ניגשה אליי עם גפרור, מנסה להדליק אותי.
ברחתי, למה ציפיתם?
רצתי אל העצים של השמורה של נחל מור- התחבאתי שם. להפתעתי הם לא מצאו אותי. לקחתי סכין שנחה על הרצפה, ונורא התפתתי לזרוק אותה לכיוונם. שתיפגע כמו בומרנג בכולם. אבל הענשתי את עצמי כי אני כועסת עליהם. כי המ שהם עושים תמיד מוצדק. זה היה סה"כ חלום.
לקחתי את הסכין והעברתי אותה בעדינות קצת נוקשה על רגלי- שתיצור חתך. ראיתי רק סימן קטנטן לרגע, על הרגל, שהודיע שהייתה שם סכין. נכנסתי ללחץ. הייתי צריכה את הכאב הזה. לא פעם ראשונה.
התחלתי לחתוך את עצמי בכול מקום אפשרי, אבל לא נחחתכתי. הכאב לא היה. רק לחץ קטן וסימנים קטנים ורגעיים. צרחתי. בכיתי. הם לא מצאו אותי. ולא הצלחתי להחזיר את עצמי למצב שפוי.
ישבתי שם עד הבוקר. כול הלילה ישבתי שם, על אבן. בוכה. מנסה לעשות משהו עם הסכין. וזה לא עבד. נכנעתי מהר.
בבוקר- ראיתי את לייט יוצא ממעמקי נחל מור. שיערו חזר להיות בלונדיני במלואו. הוא לא נראה שמח. ורוב הפעמים הוא נראה שמח.
"היי, מה אתה עושה פה?" שאלתי.
"אה, סתם" הוא כמעט פשוט חלף על פני, הוא מיהר.
"היי! לייט! עצור!" אמרתי "תקשיב.. דיברתי עם אניה" הדמעות עלו בעייני. הרגשתי את לחיי מתכווצות ואת המדעה הראשונה זולגת.
"בקבוצה?" הוא נראה אדיש, כמו… כמו סתם. כאילו הוא כבר לא במצב להיות אנושי.
"לא.. לא בקבוצה" מלמלתי. אבל הוא כבר הלך.
כול זה היה חלום.
זה יום שני שאני יושבת בבית, חולה.
מה יקרה כשאני אחזור לבית הספר? אני שואלת את עצמי. המציאות נריאת לי רחוקה מידי מהחלום שלי. וזה כואב לי. הסתבכתי מידי. אני מפחדת.
אני ממש לא רוצה שאניה תכעס עליי. אני.. אני מחבבת אותה. במובן של- כן. מחבבת מחבבת.
הנקודה היא אחרת!
כשאני נזכרת במציאות- אני נזכרת בסצנה אמיתית של עשר-עשרים שניות.
"היי! חיפשתי אותך בכול מקום! הנה את!" אומר שחר. אנחנו מתחבקים. אני נשענת עליו. "אניה חיפשה אותך".
הרגשתי כאילו מישהו הניח לי אבן על הלב, והיא התפצלה לשתיים ונחתה לי על הרגליים. הנחתי את פי על כתיפו כי לא יכולתי לשלוט בעצמי, רציתי להיכנע לעולם. פריקינג שיט. "שיט! פריקינג שיט!" מלמלתי. הוא לא הגיב. מסתבר שהם הלכו לתרגם את הפתק אצל נטשה. "פריקינג שיט".
לא יודעת איך, בסופו של דבר הוא הלך לכיוון אחד, ניצן ואני לכיוון אחר. נכנסנו לבניין- והפלא ופלא, אחרי שלא ראיתי אותה מראש השנה כמעט- אניה עמדה שם.
היא לא זיהתה אותי.
היא לא אמרה כלום.
היא פשוט.. התסכלה. ואני אמרתי לניצן, חברתי הכי טובה, שעמדה לידי. "שיט! לא הייתי צריכה להעביר את הפתק! את צדקת! שיט שיט שיט!". היא עמדה שם ושמעה את זה. היא העיפה בי מבט (ממה שיכולתי לראות בלי משקפיים ועם כובע גרב על חצי מפני) ונכנסה לבניין.
אני זוכרת את המבט שלה
אני לא רוצה להיתקל בו שוב. ואני לא רוצה לתת הסברים.
לא רוצה.
פשוט לא.
למה.. למה?
תגובות (0)