מכתב פרידה

אתה ניצחת. לך לספר לכולם, אולי זה ייתן לך איזשהו סיפוק בחיים, ימלא אותך.
פגעת בי. לך תאמר להם שהיום והלילה יפים יותר כשאני לא נמצאת בסביבה. שעולם ורוד ומדהים יותר בלעדיי.
ספר להם שהשארת אותי מאחור. בעטת בי לקרשים כדי שלא אוכל ללכת אחרייך, לשאול למה, למה עשית את זה…
השמיים מתכסים עננים וכשאני צופה בהם, אני חושבת עלינו, שוכבים על הדשא בחסות החשכה, שותקים, אבל קרובים. ואני בוכה.
העולם שלי התפורר מבין האצבעות, אני צפיתי בו קורס ומתמוטט ואני נמשכתי אחריו אל הקרקע, רחוק אל הלילות הקרים והבודדים, והכאב הרודף. מנסה להבין מה עוד יכולתי לעשות עבורך כדי שתעריך אותי על כל מה שלא היה לי לתת והענקתי לך. בלי לחשוב פעמיים. אבל אני מניחה שזה לא היה מספיק… נכון?
היית יכול לזכות בי לנצח. אם רק היית נלחם עלי מעט, אחרי כל מה שעשית, אחרי איך שפגעת בי, הייתי חוזרת. הייתי שלך, ונשארת עד שהמוות היה מצליח בניסיונותיו לפתות אותי אל העולם שמעבר…
עידו, עישנתי כל מה שהצלחתי להשיג. שתיתי אלכוהול ששרף את הגרון וצרב את העיניים. השארתי סימנים על הזרועות והרגליים, עמוקים יותר משהעזתי ליצור מזה שנים, וכלום לא עזר. זה תמיד חוזר אלייך. אני כבר לא אדונם של מחשבותיי.
אתה שם, ואני לא מצליחה להוציא אותך. לשכוח אותך. ואני שונאת אותך! אלוהים יודע כמה אני שונאת.
אבל לא יכולה לשכוח. והכאב לא נגמר.
אני רק רוצה לדעת… אני צריכה לדעת… אם משהו מכל זה נשמע לך מוכר…
אם לא, אני מבטיחה, אני אעלם.לא אטריד אותך יותר לעולם…