לוקמיה

"כשאנו פוגשים בטרגדיה אמיתית בחיינו, אנו יכולים לפעול בשתי דרכים: או באיבוד תקווה ובנפילה אל הרגלים של הרס-עצמי, או בשימוש באתגר למציאת הכוח הפנימי שלנו." (הדלאי לאמה)

אני ליה, אני בת 13 ויש סרטן.
אני מודה שזה הייתה מחשבה מאד דפוקה לצעוק את זה בגג של הבית חולים אבל אני כבר מתייאשת שרק אני מודה בזה. אני מחלקת את החיים של מלפני הגילוי המעצבן להחריד ואחרי. האמת שהיו לי חיים רגילים, ציפיתי לחגוג את גיל 10 עם סבא וסבתא והמשפחה כמו כל שנה ולסחוט את אבא שלי שיקנה לי 10 מתנות כי זה מס' עגול. אבל מה שיצא זה שבכל גיל 9 חוויתי חולשה בגוף עד כדי כך שאמא כמעט ולא נתנה לי לצאת מהבית מהפחד שאני יפצע עוד פעם. אני זוכרת חודש לפני היום הולדת שלי שנפצעתי בשיעור ספורט ,הייתי מאד חיוורת ואמא שלי כבר התחילה להשתגע ולא הבנתי למה, היא החליטה שזה לא נורמלי ולקחה אותי לרופא. הזיכרון האחרון של הלפני זה ששמעתי ברדיו בדרך לרופא שיר של הביטלס ואת החיוך הנערי והחמוד להפליא כשאמא שלי הסתכלה עליי רק לרגע, מנסה לזמזם את השיר, זה החיוך האחרון שראיתי שלה.
בתור ילדה שפחדה מבדיקות דם זה הייה קשה כי בפעם האחרונה שעשיתי ברחתי פעמיים עד שעשו את הבדיקה. כל האחיות למיניהן דקרו אותי כל כך הרבה שזה הפסיק לכאוב, כולם מסביבי היו לחוצים ולכמה ירדו דמעות מהעיניים כי הם ידעו מה הייה התוצאה של הבדיקה והבכי המפוחד והרועד שהייה לי גרם להן להילחץ עוד יותר. אמא שלי אמרה לי אל תדאגי הכל הייה בסדר, אבל ראיתי בעיניים שלה שהיא משקרת. ניסיתי להתעסק במשהו אחר אז הצצתי מהחלון של דלת החדר ראיתי את אחותי מתכנסת בתוך עצמה ומתנענעת מצד לצד ואת אח שלי הולך הלוך חזור וזה קורה רק שהוא נלחץ. אחרי הרדמה בשביל לעשות משהו לא כך ברור שפחדתי לשאול מה, אמרו לאמא שלי את תוצאת הבדיקה ידעתי שזה נורא אז נלחצתי, לא בגללי, אלא כי ידעתי שאחותי תמשיך להתנענע בכיסא שלה ושאח שלי ימשיך ללכת הלוך חזור, פשוט ידעתי. אמא שלי באה ועטפה אותי בחיבוק ארוך ואוהב ואז ישר יצאה בריצה מהחדר. הייתי בחדר בערך חצי שעה עד שאמא ואבא נכנסו לתוך החדר והתיישבו מולי, באותו רגע הרגשתי בתוך הסדרה "איך פגשתי את אמא" במהלך התערבות, אבל לא, לצערי זה לא הייה התערבות.
את יודעת שאנחנו אוהבים אותך ותמיד נאהב לא משנה מה? אמר אבא
אני יודעת.
יש לך לוקמיה לימפוציטית אמר אבא.
מה זה? שאלתי כשלא באמת רציתי לדעת.
סרטן הוא אמר אם חנק כזה בגרון כאילו יש שם איזה שהוא גוש שלא יוצא.
אל תגיד את זה, היא ילדה צעקה אמא.
מגיעה לה לדעת את האמת צעק לה בחזרה.
הריב הזה נמשך ונמשך כשאני מבינה שהדבר הנורא הזה שחשבתי שיש לי הוא סרטן משהו מעצבן שהולך לחיות איתי בתקווה שהוא יצא.
אחרי הריב הארוך והמייגע שהייה להורים שלי הרופא נכנס, היי ליה אני ד"ר שטראוס.
כמו הקוטג'? שאלתי תוך כדי מנסה להתעלם ממה שסיפרו לי לא לפני הרבה זמן.
כן כמו הקוטג' הוא ענה עם חיוך תמים כזה, אני חייב לך איזה הסבר קטן.. תחשבי שיש לך משפחה בתוך הגוף, בד"כ משפחה מתרבה בצורה מאד מסודרת וכל אחד "תופס" את המקום של השני. אצלך ליה השפחה מתרבה בצורה מאד לא מסודרת וזה מסוכן מאד לגוף שלך.
תוך כדי הניסיון להבין מה ד"ר שטראוס אומר, שאלתי בסוג של סקרנות אז מה צריך לעשות בשביל שהכל הייה מסודר?
הרבה טיפולים וטרופות הוא אמר תוך כדי הרכנת ראש.
זה מסוכן הטיפולים האלה? אמרתי בעצבות
יש הרבה תופעות לוואי..
.
אני עכשיו כבר בת 13 ומבינה למה ד"ר שטראוס התכוון…אחד מהתופעות לוואי הייתה נשירה של השער, הייה לי שיער מאד מאד ארוך וכל כך התעצבנתי כל הסרטן הזה.
בגיל 11 נתתי לסרטן שלי שם דור כי ידעתי שאם הטיפולים לא יעבדו אז לא הייה לי ילדים ואני רוצה שהייה לי ילד שיקראו לו דור, ואם הסרטן גם ככה מתכוון להרוג אותי אז שיעשה לי טובה ויקרא לעצמו דור.
אחותי לא מי שהיא הייתה פעם כל יום אחרי הבית ספר שלה במקום לעלות על האוטובוס של הבית ספר היא הולכת שתי רוחובות ומגיעה אליי ומספרת לי כל מה שקרה היום ואז אני מכריחה אותה לצאת קצת וללכת הביתה עם חברה. אח שלי התחיל לנגן רוק דכאוני ביותר והוא מאד מרוחק מכולם, כמו סוג של זאב בודד. אמא שלי עזבה את העבודה והיא כל הזמן או איתי או נפגשת לקפה עם חברה. אבא שלי כל יום אחרי העבודה בא ליראות אותי. המשפחה שלי כבר לא אותו הדבר היא עצובה הרבה זמן מהיום וכשאתה רואה את הבן אדם הכי קרוב אלייך בעולם, אתה בעצם רואה בן אדם זר, שונה.
אתמול אמרו לי שהטיפולים הכימותרפיים והתרופות שניסינו לא עבדו וכל מה שנשאר לעשות זה לחכות להשתלת מח עצם. ההורים שלי שאלו אם מישהו מהמשפחה מתאים והם הלכו לבדיקות והיום תגיע התוצאה.
יאן אחי הגדול צעק שטראוס בא!
ההורים שלי עמדו ואז הוא בא..
מצטער ד"ר שטראוס אמר…אין התאמה.
באף אחד ?אמא שלי שאלה
הוא עשה לא עם הראש בעצבות.
אמא שלי בכתה ויחד איתה גם אחותי.
אני יכניס את ליה לרשימת המתנה אמר שטראוס והלך.
אחרי הרבה חיבוקים וניחומים כולם יצאו ולחשתי לעצמי דור תצא למה אתה כזה נודניק?
עברו חודשים ושום תורם לא תרם אני רק הולכת ומדרדרת נהיית חיוורת ותשושה בידיעה שזה הסוף.