fix you – פרק אחד [הסבר ב\'רציתי להוסיף\'] וחוץ מזה שעשיתי את זה בז’אנר של ‘סיפורי חיים’ אבל זה במובן מסוים גם מד”ב

"ובזה לא נחלתם הצלחה גדולה במיוחד," קטע ראש פתן את דבריו בגסות. "למרבה המזל הבת שלי אמרה לנו איפה נוכל למצוא אותו, וכשאני אלכוד שוב את הציפור הנמלטת, שאפשרתם לה בנדיבותכם הרבה להתעופף לחופשי, אתה תביא את לכאן את הילדים ההם – ואיתם את משליך הסכינים שקורא לעצמו נסיך, כדי שהוא יוכל לראות במו עיניו איך אני פושט את עורו של העורבני הכחול מעליו. העור שלו עצמו שחור מדי בשביל להכין יריעה של קלף, ולכן אצטרך לתכנן משהו אחר לגמרי בשבילו. למרבה המזל, בהזדמנויות כאלה עולים בדעתי רעיונות יצירתיים במיוחד. מכל מקום, גם עליך מספרים דברים דומים, נכון?"

-טררררררר-

אני סוגרת את הספר, אצבע אחת איפה שהייתי. "גאיה או יואב, אתם יכולים בבקשה לענות?"
גאיה משחקת על הרצפה בקוביות. "לא רוצה ולא רוצה!" היא מוציאה לי לשון.
"יואב?"
"אני מכין שיעורים!" נשמעת הצעקה מחדרו. עאלק, בטוח הוא מכין עכשיו איזה משהו מדעי\ביולוגי\סוציולוגי או כל מילה אחרת שנגמרת בלוגי שבכלל לא קשור לשיעור. איך ילד כזה במשפחה שלנו? הוא רק בן תשע, ואני, שגדולה ממנו בשנתיים לא יודעת חצי ממה שהוא יודע! אה, כן, וגם כימי.
אני נאנחת. אוף! אני קמה מהכורסה והולכת לטלפון.
"שלום, מי זה?" אני שואלת.
"היי, מתוקה. זאת אני." אומרת אמא.
העיניים שלי ממשיכות לרוץ על השורות;
השרוך הסמיק כי נראה שקיבל את דבריו של ראש פתן כמחמאה, גם אם זה היה ברור –
"יכול להיות שאני אגיע היום הביתה מאוחר, טוב?" קול מסוים נשמע לי באוזן.
אני מהנהנת קצת בראשי וממשיכה לקרוא.
– שהתכנית לרדוף אחרי ילדים ביער לא הלהיבה אותו כמו ציד –
"שנהב!"
הקול הזה מקפיץ אותי. אני מתנערת. "מ – מה?"
"שנהב, חמודה…" אני שמה לב שהקול שלה נשמע מבוהל קצת.
"מה?"
"אני כנראה אגיע היום בערב מאוחר בלילה, טוב? תשכיבי את הקטנים ואת יכולה להיות במחשב עד שאני מגיעה. אוקיי, מותק?"
"בסדר. ביי!"
היא מנתקת ואני חוזרת לספר.
אחרי איזה שעה וחצי אני מסתכלת על השעון;
20:26
שיט! אני סוגרת את הספר ושמה סימניה.
"גאיה! יואב! הגיע הזמן לישון!" אני קוראת.
גאיה מסתכלת עלי, ואז היא מסתכלת על הפאזל שהיא בנתה באותו הרגע, ואז עלי, ואז על הפאזל שעדיין לא היה גמור.
"לא רוצה ולא רוצה!" היא ממשיכה להרכיב את הפאזל.
אני מנסה להרגיע את עצמי מפני הילדה הקטנה והמרגיזה הזאת, ואז רוכנת אליה. "רוצה שאני אקריא לך סיפור ארוך?"
גאיה מסתכלת עלי, מבינה שהיא יכולה לעשות כאן עסקים. "כמה ארוך?" היא שואלת עם הקול הקטן, המתוק, הילדותי והמעצבן שלה.
אני הולכת לחדר שלי, מסתכלת על הספרים ובסוף מוציאה את האי של נים. אני מראה לה את זה.
"כמה עמודים זה?"
"מאה עשרים וחמש."
"וואו!" העיניים שלה נפקחות בהערצה. "אני רוצה שתקריאי לי!" היא דורשת.
"רק אם את הולכת לישון…" אני מחייכת אליה חיוך ערמומי.
"את מעצבנת! בסדר…"
אחרי עשר דקות היא כבר מקולחת, לבושה לשינה ושוכבת במיטה.
אני מתיישבת לידה. "בראש עץ דקל, על אי, באמצע הים הגדול והכחול, הייתה ילדה."
"שיואו, איזה מגניב!" גאיה לוחשת בחמידות התמידית שלה.
אני מחייכת. "שערה של נים היה פרוע, עיניה היו בורקות, ו – "
"רגע, הילדה שבאי זאת נים?"
"כן. ועל צווארה היו תלויים שלושה שרוכים. אחד שרוך לטלסקופ, אחד לקונכיה לולינית שורקת, והאחרון לאולר אדם ושמן בתוך הנרתיק."
"איך אולר יכול להיות שמן?" שואלת גאיה באי הבנה.
אני צוחקת. "הכוונה לאולר גדול…"
"אה! אז שיגידו אולר גדול!" היא אומרת בקימוט גבות קטן.
אני ממשיכה. "כשהטלסקופ מוצמד לעינה צפתה נים בסירה המתרחקת של אביה. הסירה עברה את השונית ויצאה אל מי האוקינוס העמוקים והכהים יותר, ואביה, ג'ק, הסתובב ונופף לה לשלום. נים נופפה גם הא, אף שידעה שהוא לא יכול לראות אותה.
ואז ניפחה הרוח את המפרשים הלבנים, והשיטה אותו אל מעבר לטווח ראיה, ונים נותרה לבדה."
"איזה מסכנה…" אומרת גאיה. אני מסתכלת עליה ורואה דמעות מבצבצות מעיניה. "למה אבא שלה עוזב אותה לבד?"
אני מלטפת את ראשה. "הוא לא עזב אותה, חמודה. הוא רק הלך כדי להביא משהו. חוץ מזה שעוד מעט תראי שדווקא כיף לנים לבד על האי…"
"בסדר." היא מוחה את הדמעות. "תמשיכי."
"שלושה ימים ושלושה לילות נים תתמודד לבד מעם כל מה שיהיה ועם כל מה שיצטרך להעשות.
"הדבר הראשון שנחוץ לנו," אמרה נים, "הוא ארוחת בוקר!"
היא הפילה לחול ארבעה אגוזי קוקוס בשלים: קלומפ! וירדה בעקבותיהם מהעץ."
"איזה אדיר…" לוחשת גאיה, עיניה מתחילות להיעצם.
"לאחר מכן משפה בקונכיה, ושרקה שני צלילים ארוכים וחודרים, שנשאו רחוק אל השונית, של כלבי הים צדו דגים. ראשה של סלקי הציץ מעל פני המים. היה לה דג בפה, אבל היא מהרה לבלוע אותו ושחה וצללה אל החוף.
מסלע ליד הבקתה הגיח פרד בריצה. פרד היה איגואנה – "
-טוק! טוק! טוק!-
נשמעת דפיקה בדלת. אני קמה לפתוח.
"למה את לא ממשיכה?" שואלת גאיה בישנוניות.
"חכי רגע, אני כבר חוזרת."
אני קמה לעבר הדלת. יואב כבר שם. הוא בדיוק פותח את הדלת. בדלת יש שני שוטרים.
"סליחה," אני אומרת ומתקרבת אליהם. "מה קרה?"
"איפה אבא?" אחד מהם שואל, נימה דאוגה בקולו.
"למה?"
"אנחנו רוצים לדבר איתו."
"מה אתם רוצים?" אני שואלת. אני מרגישה שמה שהם הולכים לבשר לי זה משהו רע. אני יודעת, אבל אני לא מרפה.
"אנחנו רוצים לדבר איתו!" נימה כעוסה משתרבבת לקולו.
"הוא בעבודה! הוא חוזר רק באחת-עשרה!"
"אוקיי. אז, ילדה – "
"שנהב."
" – שנהב, אנחנו לא מוצאים את אבא שלכם. הוא לא בעבודה או בכל מקום אחר. את יודעת איפה הוא יכול להיות?"
"לא יודעת, אולי בחיפה? אצל סבא וסבתא?"
"הוא לא שם."
"אז תשאלו את אמא."
"זה הדבר החמור ביותר."
"מה?" אני מתחילה להיבהל קצת.
"היא…" הוא מפסיק, הוא מסתובב לעבר השוטר השני. "לספר לה או לא?"
השוטר מסתכל עלי. "כן – כן, נראה שצריך."
"אמא שלך מתה."
אני מסתכלת עליהם. מה לעזאזל? "מצחיק. מה קרה?" אני שואלת עוד פעם.
"היה לה התקף לב. בעבודה."
"מה קרה לה? אתם לא אומרים את האמת!"
"היא.. היא מתה."
"מה קרה?" קול קטן נשמע מאחורי. גאיה עומדת שם. "אמא מתה?"
"כן. אני מצטער מאוד. זה… מצטער."