אהבה בסימן שאלה פרק 21

עשיתי את דרכי הביתה לבד, מבולבלת. חשבתי יותר על המסתורי בו נתקלתי יותר למרות העובדה שלי ולבן היה עכשיו ריב ענקי, ושבדיוק נפרדנו.
הוא היה פשוט מושך לא הייתה לי דרך אחרת לתאר אותו, אני נמשכתי אליו יותר משנמשכתי לבן אי פעם, אני זוכרת את המבט שלו, עיניו הירוקות כבשו אותי בשניות, והחיוך שלו גרם לי לדמיין דברים לא נאותים.
אני שמחתי שזה סוף סוף נגמר עם בן, כי לא היה לי טוב במערכת היחסים הזאת, האמנם לא רציתי שזה יסתיים ככה, אבל ההתנהגות של בן הייתה בלתי נסבלת, מזלזלת ואפילו מחשידה במובן מסוים.
הגעתי הביתה מאוחר, עייפה ומתוסכלת מהערב הנוראי הזה, לא הפסקתי לחשוב על המסתורים והעציב אותי לחשוב שלא אראה אותו שוב. אפילו לא שאלתי אותו איך קוראים לו!
למחרת אמא שלי נכנסה לחדר והעירה אותי בצעקות, "איפה היית!?!", "את יודעת עד מתי נשארתי ערה מחכה לך?!" "מה את עושה בשעות כאלה"
הייתי כל כך עייפה שאפילו לא היה לי כוח להתעצבן מהצעקות שלה!
התפללתי בפניה שתאפשר לי לוותר על יום הלימודים היום, אך היא לא הסכימה ואילצה אותי להגיע לבית הספר בכל זאת!
התארגנתי בקושי ניסיתי להסתיר את סימני העייפות על פני עם איפור אבל יש גבול למה שיצור אנושי יכול לעשות.
כשהגעתי לבית הספר ראיתי את סיגל תחילה וסיפרתי לה מה קרה אתמול. היא הייתה בשוק היא לא ידעה שבבן היו גם צדדים אלימים, כי מעולם לא סיפרתי לה, חשבתי שהיא לא תעריך אותו כמו שאני רוצה שהיא תעריך (זה עוד היה בתקופה שבאמת הרגשתי אליו משהו). שיניתי את ההבעה על פרצופי וסיפרתי לה על התאונה הנפלאה שקרתה לי אחרי יציאתי מהמסיבה, זה הרים טיפה את הרוח וחלקנו התלהבות הדדית, כי הוא היה נשמע לה קסום (איך לא).
הלכנו כיתה יחד, בדרך חלפנו על פני בן. הוא ראה אותי עוברת בדיוק כמו שאני ראיתי שהוא שם, אבל שנינו בחרנו להתעלם.
כשהתיישבנו והמורה הקריאה שמות הייתי עם הראש על השולחן כשידי מחבקות אותו, ניסיתי לישון במעט הזמן שנשאר מקריאת השמות ואז היה רעש של כניסת מהדלת. אוזני היו חצי קשובות.
המזכירה: " חברים זהו כפיר, הוא מצטרף אלינו לכיתה, תתנהגו אליו יפה ותקבלו אותו בברכה"
בכיתה הייתה דממה, וסיגל שישבה לידי דקרה אותי במרפקה.
אני: "איי!"
ראשי הונף למעלה ושיערי היה מבולגן על הפנים אבל מבין הרווחים שבשיער יכולתי להבחין בו.
זה היה הוא ולא אחר, הילד המסתורי. פתאום שמחתי שלא וויתרתי על יום הלימודים.