(ללאשם)- הקדמה – אמא

אני מחזיקה את הדובי חזק, הרעשים מתגברים מרגע לרגע. הם מהחדר של אבא ואמא, אני רוצה ללכת לבדוק מה זה, אבל אני מפחדת. אולי זה גנב? והוא יגנוב לי את הבובות? אבא סיפר לי שלפעמים באים אנשים כאלו לבית ולוקחים דברים, ואני רוצה את הבובות שלי, זה לא פייר.
אני חושבת שאני אלך אליהם, רק לבדוק, שלא יבוא איזה גנב ויפרוץ לנו לבית ויגנוב אולי גם את אמא ואבא. גנב מרושע כזה, עם שפם וזיפים, כמו האיש מהסרט שראינו שבוע שעבר, האיש הזה לא היה גנב, אבל הוא היה מפחיד. ואני חושבת שזה יהיה גם במציאות כמוהו, הוא נראה אמיתי נורא. בגלל זה ממש פחדתי כשראינו את הסרט הזה. אבא ניסה להרגיע אותי אבל זה לא עזר, וגם עכשיו זה לא יעזור. אני מפחדת. טוב, אני אנסה לבדוק אם יש שם מישהו.
באומץ קטן אני פוסעת אל החדר. לאט לאט, והאפלוליות מתפשטת עליו ואז אני שומעת צרחה שבוקעת מתוך הדממה הנצחית הזאת. אני נרתעת אחורה וממשיכה ללכת. אולי יקרה איזה משהו טוב וסתם מארגנים לי איזו מסיבת הפתעה כמו שארגנו לתומר, וכולם צעקו בבת אחת. בעצם, זה נשמע קצת מפחיד שצועקים עליך, והיום הולדת שלי גם בכלל לא קרוב.
נשמעת אנקה כזאת. כמו נשיפה. אני עומדת ליד הדלת של החדר ולא שומעת יותר כלום, אני מנסה להצמיד את האוזן אבל לא שומעים שום דבר. מי זה ומה הוא עושה? אני שומעת התנשפות שבכלל לא דומה לנשיפה ממקודם. מוזר. אולי זה בכלל מישהו אחר. אולי זה שני אנשים בעצם. כן! זה בטוח שני אנשים! אני יודעת.
שקט בפנים, אני רוצה להיכנס אבל מפחדת. אני פותחת את הדלת בשקט בשקט. אמא נמצאת על המיטה וישנה, ואני לא רואה את אבא אפילו, אבל הוא בטח הלך לאנשהו. אז מה אם זה אמצע הלילה, שמעתי את אמא ואבא הרבה רבים ואז אבא יוצא מהבית, אז מה. זה רגיל כזה אצלנו בבית.
אני נכנסת למיטה ומתחילה לבכות, אני מפחדת ממש. אפילו שנרגעתי. כי אני ילדה גיבורה. "אמא," אני מנסה להעיר אותה. היא לא קמה. אני מנסה לטלטל אותה, אולי היא לא שמעה. "אמא!" אני צועקת הכי חזק שאני יכולה. היא לא עונה. אני מטלטלת אותה עד שהיא מתהפכת. אני רואה אדום, "זה לא דם. זה קטשופ. נכון אמא? זה לא דם. זה קטשופ. אמא לא מתה. זה רק משחק בישול כזה. אמא ניסתה ללמוד ואבא הלך לקנות מצרכים. זה לא דם! נכון אמא? אמא! אמא?! תעני לי. אמא!" אני צורחת כמה שאני יכולה והיא לא קמה. הבכי שלי מתחזק ואני מרטיבה את אמא. אני מהפכת במיטה לצידה של אמא, המתה. אמא שלי. מי הרג אותה? הגנב ממקודם?! אני מנסה לצרוח כמה שאני יכולה, "אמא!" אני בוכה בשארית כוחותיי ואז לוקחת את השמיכה ועוטפת את עצמי, בוכה כל כך הרבה, ונרדמת כשהדמעות זולגות על הלחיים שלי.