°•המכשפה הנודדת•° – מסדר העורבים (פרק 39)
°•מסדר העורבים•° – פרק 39
סילם
"היא ישנה?" שאל ברכות כשחזרתי אל הסלון והתיישבתי על הספה. הנהנתי. בתגובה הוא התיישב מאחורי ועיסה את גבי. "איך היה היום שלך? היה לכן קשה לבד?" שאל בעניין. "קשה בעיקר לי. סיארה או בוכה, או ישנה, או אוכלת, או משחקת, או מבשלת משהו." ציחקתי. "איך עבר עליך? הגמדים היו בסדר?" שאלתי. "הם דווקא אוהבים ללמוד אצלי. חלק לא, אבל הרוב.. אני חושב." חייכתי. "שיעורי גיאוגרפיה ומדע אצל פרופסור ארו!" הוא נחנק. "אל תגזימי." ביקש. נשענתי אחורנית, מאלצת אותו להפסיק ולנשק אותי. הסתובבתי אליו, מניחה את ידי מאחורי ראשו. "אני תמיד מגזימה" לחשתי, נצמדת אליו. בתגובה הוא נישק את צווארי. "אני אהיה חייבת לעזוב בקרוב." נאנחתי. "את לא הולכת לשום מקום בלעדי, אני לא מוכן." מילמל. "יש לי עניינים לא פטורים עם אחותי.." התעצבתי וקמתי. הוא עקב אחרי. "אז אנחנו נבוא איתך." התעקש. התיישבתי על המיטה. הוא אחז בידי. "אי אפשר לקחת תינוקת בת שבוע למסע כזה." הסברתי בעדינות. "סילם, אני לא נותן לך ללכת מאיתנו ככה. אני יודע שזו לא אשמתך, אבל אי אפשר לחכות..?" שאל בעצב והוריד את חולצתו. "אם נחכה היא תנצח. צריך להרוג אותה כשהיא עוד פגיעה." חיבקתי אותו, הוא לא השיב לי חיבוק. "את לא יכולה לברוח לנו ככה." הוא נכנס והתכרבל על הצד. התפשטתי ונכנסתי אחריו, מחבקת אותו. "אני לא בורחת. אני עוד אחזור אתה יודע.." נשקתי ללחיו. הוא לא השיב. "אתה יודע שאני אחזור." העברתי את ידי בשיערו. "את בעצמך לא יכולה להבטיח שתביסי אותה בכלל." אמר, עיניו עייפות. הוא התהפך על גבו, עוטף אותי בחום. ליטפתי את זרועו. "אתה יודע כמה בנות היו מתות שבעלן יהיה כזה מושלם?" שאלתי בחיוך קטן. ארו נראה כמעט מפוייס. "את יודעת כמה בנים היו מתים שאישתם תהיה כזו מדהימה?" החזיר. "ועדיין, אני שלך, לא?" הבטתי בו בסיפוק. "ואני צריך לשמור עלייך." השיב. "אתה אל תשמור עליי!" עניתי וטיפסתי עליו, מנשקת אותו. "רק אם את תשמרי עליי." ביקש. "זו הדרך שלי לשמור עלייך, ועל סיארה, ממי שרוצה לפגוע בנו." אמרתי, מנסה לשמור על קור רוח. "ואם תיהרגי, אז מה נעשה?" שאל בכעס. "אז תישארו בחיים." מילמלתי והשענתי עליו את ראשי. "ומה שווה להישאר בחיים ככה?" חזרתי לישיבה, מביטה בו. "אני מבינה את ההחלטה שלך, אבל אין לך אפשרות להחליט בשביל התינוקת." כעסתי. "למה לא?" שילב את ידיו. "כי אתה לא יכול לעשות לה את זה, יש לה הזכות להישאר במקום מוגן." הוא נראה מתוסכל. "אז נשאיר אותה פה, עם אווה וסקסטרו." קולו רעד. "אי אפשר לנטוש אותה.." לחשתי בקול מנחם. "ואת, מה את עושה?" שאל. "אני עושה רק את מה שאני חייבת." התעקשתי. "ואני עושה את מה שאני חייב כשאני לא נותן לך." חתם. וויתרתי ונישקתי אותו.
סהר
נכנסתי לבניין. בפנים ישבו על הרצפה במעגל מספר אנשים לבושים חלוקים לבנים. הם אפילו לא טרחו להביט בי, אחד מהם הסתובב והרים קערת מים מהרצפה. התיישבתי בניהם, מנסה להתאים את עצמי למצב. האיש עם הקערה שם כפפה לבנה וטבל את אצבעותיו במים, מורח אותם במרכז המעגל בצורה המזכירה תלתן. "מה עושים?" שאלתי, שובר את השתיקה. האנשים סובבו אלי את מבטם. "מה קרה?" שאלתי באימה כששניים מהם תפסו בזרועותי וגררו רותי אל מרכז התלתן, נזהרים שלא לגעת במים. האיש המשונה הדליק ארבעה נרות, שם נר בכל פינה. היושבים מסביבי החלו מזמזמים במאין הרמוניה משונה ונעים מצד לצד. "אל תיאבק" קרא אלי האיש. לפתע הבנתי מדוע הוא נראה כה משונה. "אתה אבא של אווה?" שאלתי במתח. הוא חייך. "אבקש ממך לשמור על שקט." קרא. האנשים בחדר מיקדו בו את מבטם. "מצאנו מתנדב!" צעק. הסובבים אותו צווחו בהנאה. 'למה?' רציתי לצעוק, אבל ריסנתי את עצמי. לתדהמתי, הוא שלף סכין מחגורתו וכיוון אותה אלי. עצרתי את נשימתי, מתעלם מהקריאות. האיש נעץ בי את הסכין. השתנקתי. הוא הרים את הכערה ושפך עלי את המים בקול תסיסה. נהמתי בכאב, מבולבל ומרותק בו זמנית. "ראה את עצמך מרופא." קרא והתיר את הקשירה. קמתי, מרגיש את הכאב נעלם. יללתי בשמחה, מרגיש את חושי מתחדדים. טיפה זלגה על מצחו של האיש מימיני, ראיתי אותה. הרחתי, שמעתי. הייתי זאב.
באותו לילה נערך משתה. השתכרתי עד שלא יכולתי לחשוב יותר, וכשהיא באה, הלכנו אנחנו. היא נישקה אותי בלי שהבנתי- מפעילה עלי את הטריק הכי ישן ומלוכלך שקיים. לא יכולתי להגן על עצמי גם אם רציתי, לא ידעתי בכלל מה קורה סביבי. כשקמתי באותו בוקר, הבנתי שלא התגברתי על סילם.
תגובות (1)
זה מושלם! המשך ומיד