קטע מהיומן הסודי שלי

הרגשתי לבד היום, כמו כל יום כמעט.
רק שהפעם היה בזה משהו שונה, לא הייתה הנחמה של לבכות לכרית בלילה.
לא הייתה ההרגשה הזאת של החום שבדמעות. היה רק עצב, הייתה רק בדידות.
כולם רקדו והשתוללו, גם אני רציתי. אבל לא יכולתי.
אחרי הכל אני בסך הכול חברה לטובות בלבד. הן לא באמת רוצות אותי שם, איתן.
הן רק רוצות שאני אשב כאן ליד השולחן כמו ילדה טובה ואשמור להן על הדברים, על הג'קטים ועל הפלאפונים והארנקים.
הם רוצות אני אקרה להן שהאוכל יגיעה ושאדאג שיהיה שתייה.
ואז הן רצו להצטלם, ועוד תמונה ועוד תמונה ועוד תמונה ועוד אחת ועוד אחת ואולי נצטלם שוב הרי זה לא מפריעה לי לצלם אותן כל כך הרבה.זה לא כאילו יש לי משהו יותר חשוב לעשות.
ואז הן רצו שגם אני אצטלם, רצו לתת לי הרגשה מזוייפת שאני חלק מהן, אז הדבקתי חיוך מזוייף והעמדתי פניים שטוב לי.
אף פעם לא הייתי טובה בשקרים, עד היום.