שנה אחת פרק שלישי

אדם ומלי אמרו שאצטרך לחלוק חדר עם ים, בהתחלה לא אהבתי את הרעיון, לא רציתי להיות בייביסיטר תמידי לילדה קטנה ומעצבנת אבל זה רק מצב זמני. עוד שנה אני כבר לא אהיה כאן יותר.
אני מסדרת את החצי שלי בארון הבגדים וים מפנה לי מקום בארון הנעליים שלה.
קירות החדר צבועים בצבע סגול ילדותי. אני מתנחמת בזה שהם לא בצבע וורוד.
יש בחדר רק מיטה אחת, היא קצת יותר קטנה ממיטה זוגית ויותר גדולה ממיטת נוער רגילה, יש גם ספה קטנה.אני חושבת שאני אמורה לישון עליה.
אני פורקת את המזוודה שלי ומסדרת את הג'ינסים שלי במדף נפרד ואת החולצות בנפרד.
אני מדביקה כמה תמונות שלי ושל אמא שלי ועוד כמה תמונות שלי ושל חברות שלי בקיר שליד הספה שלי.
הפינה שלי מתחילה לקבל מראה ביתי אבל עדיין זה לא משתווה לחדר שלי שבבית שלי שבעיר הולדתי.
המקום הזה שונה מכל דבר שהכרתי, הבית שלי היה בית מאוד שקט ורגוע וכאן לעומת זאת, תמיד יש צחוק של ילדים, צעקות ולפעמים גם בכי. כאן יש קולות של חיים.
זה לא שבית ילדותי היה מקום אפלולי וקודר הוא פשוט השקט, שם תמיד יכולתי להיות עם עצמי בלי שאיש יחשוב שמשהו אצלי לא בסדר, שם יכולתי לחשוב על הכל.יכולתי להיות מי שאני.

בבוקר כשאני קמה כל גופי כואב מהשינה על הספה, כל הלילה התהפכתי מצד לצד עד שלבסוף נפלה עלי השינה.
אני לא מבינה איך בסרטים הגיבורים שישנים על הספות אף פעם לא קמים נוקשיים כל כך.
יצאתי מהחדר והלכתי למקלחת, ציפיתי למצוא שם תור ארוך של ילדים והורים שממתינים שמישהו יצא משם, זה לא קרה.
נכנסתי להתקלח וחזרתי לחדר. הילדים הלכו לבית הספר וההורים שלהם לעבודה. אני נישארתי בבית, אמרתי לאדם שאני עדיין לא מוכנה ללכת לבית הספר, אמרתי לו שהיו לי יותר מידיי התחלות חדשות השבוע האחרון ואין בנפשי עוד כוח אז הוא אמר שבשבוע הבא אלך לבית הספר החדש,
זה בסדר מבחינתי.
אני הולכת למטבח להכין לעצמי משהו לאכול ומוצאת שם פתק:

בוקר טוב מתוקה,
את יכולה להכין לעצמך חביתה
או קרונפלקס עם חלב.
השארתי לך קצת כסף, צאי לקניון וקני
לך כמה דברים לבית הספר החדש.
את יכולה לקנות גם בגדים (אני יודע שזה מה
שבנות בגיל שלך אוהבות).
אז שיהיה לך יום טוב,
אדם.

לפחות הוא לא כתב אבא, לקחתי את הפתק ומתחתיו היו מונחים שני שטרות של מתאים ואחד של חמישים.
אם הוא חושב שכסף יכול לכפר על שבע עשרה שנה הוא טועה, לקחתי דף וכתבתי לו פתק.

אני בקניון.
אלה.

נ.ב.
אני לא צריכה את הכסף שלך,יש לי כסף.

אז יצאתי לקניון, אם לאמור את האמת, אף פעם לא הייתי מהבחורות האלו שיוצאות לשופינג סתם ככה בלי סיבה.בדרך כלל כשהלכתי לקניון זה היה עם אמא שלי בדיוק כמו שתכננו לעשות ביום של התאונה.
לא התכוונו לעשות קניות או משהו, סתם רצינו לאכול צהריים ביחד.
אני מחליטה בסופו של דבר להכנס לאחת מחנויות הנעלים.אני קונה זוג הולסטר צהובות, משהו מזעזעה ואני פשוט מתה על זה, אני קונה גם ג'ינס בהיר מלא בקרעים בדיוק כמו שאני אוהבת וזה בכלל לא מפריעה לי שיש לי כבר מלא ג'ינסים כאלו.
ובסופו של דבר אני הולכת לקפה גרג, המקום בו אני ואמי נהגנו לאכול כשלא היה לה כוח לבשל.
אני ממתינה למלצרית שתבוא לתת לי שרות.
"בבקשה" אמר המלצר ומגיש לי את התפריט.
"אני לא צריכה את זה, אני יודעת מה אני רוצה." כשזה נוגע לאוכל אני תמיד החלטית.
"מה תירצי להזמין?" שואל המלצר, ועיני השקד החומות שלו בוחנות את פניי נטולות האיפור.
"טוסט עם גבינה ובלי ירקות ולימונענע גרוס." אני אומרת ומביטה הישר אל תוך עיניו, זה משגע בחורים.
"עוד משהו?" הוא שואל ומחזיר לי מבט חודר.
זאת לא אני, אני בחיים לא מפלרטט עם בחורים, מה קורה איתי?
"עוד משהו?" הוא חוזר על שאלתו וחיוך שובבי מתגנב אל זווית פיו.
"אה.לא, תודה." אני עונה.
הוא נישאר לעמוד שם עוד כמה דקות והולך משם.
הפלאפון שלי מצלצל, זה אדם. אני לא עונה.
הוא שוב מצלצל ושוב אני לא עונה.
בסופו של דבר הוא משאיר הודעה.
'שמח שיצאת :-)'
אני שולחת לו בחזרה 'שמחה שאתה שמח' האמת שלא איכפצ לי אם הוא רוקד מרוב אושר או שהוא בדיכאון.זה פשוט לא מעניין אותי.
המלצר הפלרטטן מגיש לי את האוכל והולך לקחת עוד הזמנות.
עשאני מסיימת את הארוחה הוא מגיעה אל שולחני ומגש לי כוס ענקית של שוקו חם עם קצפת ומרשמלו.
"לא הזמנתי את זה." אני אומרת בחשד.
"זה עליי." הוא אומר ומחייך.
אני לא מספיקה להגיד לו תודה והוא כבר הולך לפנות שולחן אחר.