אל תעשה את זה

אל תכבול אותי אלייך, כי אני עוד אתפוצץ מרוב כל הרגשות שאחווה.
ובדירה הקטנה שנתת לי ללון באותו יום, אני לא רוצה לחזור אליה, כי אני יודעת שלא אוכל לעמוד בזה, לראות שוב את כל החפצים והתמונות שלך.
אל תתייחס אל זה כאל בריחה, אלא פשוט כאל פסק זמן.
זה גורם לי להרגיש כאילו כל החיים שלי נועדתי לזה -לך- אבל בעצם אני פשוט רוצה למצוא דרך ללכת בה לבד, לפחות עד שארגיש מוכנה לחזור.
בעיקר בגלל שכל פעם שאני שומעת את קולך אני מתפתה להיכנע, אבל כבר מזמן הבטחתי לעצמי שלא אעשה זאת, אז לפחות תנסה לא להכשיל אותי.
אל תלך ותאמר עליי דברים לא נכונים, כי אני מעולם לא עשיתי לך את זה.
גם אחרי שכבר הייתי רחוקה, מעולם לא אמרתי דבר שהיה שקרי לגבייך, ומעולם לא ניסיתי להאשים אותך בצרות שלי.
תמיד כיבדתי את הצד הזה שבך- זה שמוכן להסתכן בכל בעיותיי, בידיעה שאולי הוא ייצא האשם בסוף.
אל תיכנע ותגיד שזהו, הכל נגמר. גם אם אני לא שם אתה יכול להמשיך. כל עוד יש לך רגליים אתה יכול ללכת.
פעם היית אומר שאתה לא רוצה מישהי אחרת ממני, ותמיד הייתי אומרת לך להפסיק להגיד את זה; לא כי לא אהבתי אותך, אלא כי לא רציתי שתיפגע בסוף, כמו עכשיו.
רק רציתי לתת לך להתרגל לכך שאם אני אלך, זה יהיה בסדר מצידך להתגבר ולעבור הלאה.
אני לא רוצה שתעצור את חייך בגללי.
אל תעשה את זה, כי אני יודעת שעמוק בתוכך יש הרבה טוב, שהאני הישן שלך נם איכשהו שם בפנים.
מעולם לא היית אדם רע, ואין סיבה שתתחיל להיות עכשיו, אז תפסיק, תפסיק לגרום לאנשים לשנות את דעותיהם לגבייך.
אני יודעת שזה לא מה שאתה רוצה. אני יודעת, כן, כי אני מכירה אותך.
ובגלל זה ביקשתי זאת, לא מתוך כוונה לפגיעה, אלא מתוך הבנה עצמית, הבנה שאם אמשיך להיות איתך זה ייגמר בכך שאני אהיה זו שתיפגע, ולא אתה.