למה דווקא הוא ? – פרק 2

“טוב בכל אופן לי יש מכונית ולך לא" הוא חייך. לא הבנתי למה מאיה כל כך מתלהבת מהחיוך שלו, זה סתם חיוך מתנשא ומעצבן.
אוי מאיה, איך אני אמורה בדיוק להגיד לאח שלי שחברה שלי רוצה אותו?.
“בקיצור כל מי שהתפרע היום בצרות לגמרי" הוא צחק.
“התקשרו להורים והכל" הוא המשיך לצחוק.
"אני רואה שזה מבדר אותך".
“לגמרי. מה כבר אמא תעשה שהיא לא עשתה לי קודם?” הוא שאל.
“אז סבבה בלי מסיבות במשך חודש. אני יודע איך לעקוף את זה" הוא אמר.
“אתה יודע אמא אמרה שהשנה היא מתכוונת להשגיח עלינו יותר" אמרתי.
“כן בטח" הוא צחק.
שמתי לב שהוא סתם נוסע ברחבי העיר.
“למה נסיעה של עשר דקות לוקחת לנו עשרים דקות?” שאלתי והסתכלתי על השעון בפלאפון שלי.
“סתם מנסה את המכונית את יודעת" הוא שוב חייך.
'נו אמרת לו?!' קיבלתי הודעה ממאיה.
הכנסתי את הפלאפון בחזרה לכיס בג'ינס שלי והדלקתי רדיו.
“תגיד חשבת כבר לנסות להשיג חברה רצינית לשם שינוי?” שאלתי.
הוא הסתכל עליי, “עיניים על הכביש גיא!” צעקתי עליו.
“לא הבנתי מה זה עניינך”.
“אסור לדאוג לאח שלי?” שאלתי.
“מותר, רק שאף פעם לא באמת התעניינת”.
כי זה באמת לא מעניין אותי.
“אתה יודע אחריי שבמשך כל החופש הגדול כל לילה לא רק שהייתי נתקלת בחברים המוזרים של אמא הייתי צריכה גם להיתקל בכל הבנות האלה שניסית להבריח” אמרתי.
הוא צחק, “וואו איזה חופש זה היה” הוא חייך לעצמו שוב.
“כן” מלמלתי, “בכל אופן אחרי כל זה מה דעתך על חברה רצינית?” שאלתי.
“לא יודע בנתיים טוב לי ככה” הוא צחק.
הפלאפון שלו צלצל והוא שם על רמקול יותר נכון אחרי שצעקתי עליו שלא יענה בכלל בזמן נסיעה.
“אה אחי?” הוא ענה.
“מה קורה?” הבחור בקו השני שאל.
“מעולה. משהו חשוב?” הוא שאל.
“כן תקשיב בקשר ל..”.
“אממ רק לירן, ליאן במכונית” הוא קטע אותו והשתעל.
הרמתי גבה אחת כי לא הבנתי למה המידע הזה היה נחוץ.
“אהה שלא תלשין עלינו” הוא צחק.
“אני עדיין שומעת” אמרתי.
“טוב נדבר ביי” לירן אמר וניתק מהר.
אחרי שסוף סוף הגענו הביתה יצאתי מהמכונית בזריזות ועליתי במדרגות של הבניין אל עבר הבית.
“ליאן חכי רגע” הוא ניסה לעצור אותי.
הוצאתי את המפתח ופתחתי את הדלת, נכנסתי פנימה וטרקתי את הדלת. ידעתי שגיא אמור להיכנס אבל זה היה כיף לטרוק לו את הדלת בפנים.
“מצחיק" הוא אמר וסגר מאחוריו את הדלת.
“ונחש מה אמא הכינה לאכול?” שאלתי ולא חיכיתי לתשובה, “נכון מאוד. כלום ושום דבר" אמרתי.
“חכי דקה ליאן. את לא נעלבת נכון?” הוא שאל והתקרב אליי.
“ממה יש לי להיעלב?. שחברים שלך עדיין חושבים שאני סוג של לוזרית?” שאלתי ושוב פעם זה היה בציניות, אני טובה בשאלות מהסוג הזה.
“הם לא חושבים שאת לוזרית" הוא אמר.
“תאמין לי גיא אני לא עיוורת אני יודעת בדיוק מה כולם חושבים. עברה כבר שנה שלמה מאז שהגענו לבית ספר הזה”.
“חשבתי שזה לא מעניין אותך מה חושבים עלייך” הוא אמר.
“זה לא” אמרתי.
“אתה צודק יש לי את מאיה ואת ניר מה עוד אני צריכה?” שאלתי.
“מעולה” הוא אמר.
“ואני זאת שעומדת לסיים את השנה בהצטיינות ולא אתם” אמרתי.
“אם זה מה שעושה לך טוב” הוא אמר ופתח את המקרר.
הוא הוציא שאריות של פיצה מאתמול.
שמענו משאית מתקרבת לבניין שלנו וישר הלכנו לחלון לראות מה זה, לא בכל יום מתקרבת משאית או בכנות סוג של מכונית אל עבר הבניין שלנו, כי הוא קצת ישן ואף אחד לא באמת רוצה לגור פה.
זאת עוד סיבה לזה שאני כבר רוצה שהשנה הזאת תיגמר , אני כבר מחכה שאני אוכל לעזוב.
“מישהו עובר לפה” גיא אמר ולקח ביס מהפיצה שלו.
הסתכלתי עליו “רוצה?” הוא שאל.
“לא תודה” אמרתי והמשכתי להסתכל.
“מי מטומטם מספיק בשביל לעבור לגור פה?” שאלתי.
“לא יודע ולא אכפת לי” הוא אמר והלך לחדר שלו.
ואני הלכתי לחדר שלי, הפלאפון שלי צלצל והייתה לי תחושה שזאת מאיה. “לא מאיה עוד לא דיברתי איתו” אמרתי לה.
“אני עדיין לא מאיה” הוא אמר וצחק.
“בן!” צעקתי, לא ציפיתי שהוא יתקשר.
“מה שלום האחות האהובה עליי?” הוא שאל.
“אני בסדר מה איתך?” שאלתי וחייכתי, התגעגעתי אליו למרות שלא ראינו אותו רק שבוע.
“גם” הוא אמר.
“איך עבר היום הראשון בכיתה י'ב?”.
“אממ בסדר לא עשינו שום דבר מיוחד. אתה יודע שכבה של משוגעים” אמרתי והוא צחק.
“טוב ככה זה תמיד, זאת כבר מסורת”.
“אז אתה חוזר מחר?” שאלתי.
“אז זהו שזה מה שבאתי לומר. השאירו אותי שבת”.
“מה עשית?” שאלתי.
“בכנות ששום דבר”.
“אהא” אמרתי, והייתי קצת מבואסת כי אני הכי אוהבת כשהוא מגיע.
“אל תתבאסי שבוע הבא אני אגיע. מבטיח”.
“אוקי” אמרתי והתיישבתי על המיטה.
“אל תריבי עם גיא יותר מדי אוקי?. אני יודע שהוא יכול לשגע פילים לפעמים” הוא אמר.
צחקתי, “אבל בכל זאת תביאי לי לדבר איתו” הוא ביקש.
“גיא!” צעקתי את שמו והלכתי לחדר שלו.
“בן” אמרתי והעברתי לו את הפלאפון.
“בן אתה לא מבין בכלל מה קרה היום בבית ספר. זה היה קטלני” גיא זינק.
הוא צחק , “האמת שהיום אף אחד לא. אנחנו מתכננים את זה למחר” הוא אמר.
“מה אתם מתכננים למחר?” שאלתי ושילבתי ידיים.
הוא הסתובב אליי, “מה את עדיין עושה פה?” הוא שאל.
“זה הפלאפון שלי” אמרתי.
“בסדר אני אחזיר לך אחר כך” הוא אמר ופשוט דחף אותי מהחדר.
“גיא” דפקתי לו על הדלת והוא נעל אותה.
“אוח מטומטם!” המשכתי לצעוק וחזרתי לחדר שלי, אני כל כך שונאת אותו.
אני יודעת שזה אח שלי ושזאת לא באמת שנאה, אבל תאמינו לי שזאת בהחלט שנאה. חבל שזה לא יכול להיות רק אני ובן. זה היה יכול להיות הדבר הכי מושלם.
למה בכלל גיא היה צריך להיוולד ביחד איתי?. הייתי מסתדרת לגמרי בעצמי.