יומנה של צלמת פפראצי מתחילה-פרק 1

11:45 22 אפריל:

זה קורה . אחרי קורסים מלאים,ימים של עבודה קשה,והמון המון כסף,
עשיתי זאת.אני,ה'תר פורטזו ,בת 16 מניו יורק,עשיתי זאת.
אני עוד שנייה הולכת על אדמות המקום ,ה-מקום המקודש ביותר
עלי באדמות לי ולחבריי לקבוצה. הווליוד,עיר הכוכבים .
עיר הרכילות,עיר הפנטזיה ויותר מכול-העיר שלנו,צלמי הפפראצי.
המטוס נוחת בנמל התעופה על שם גורג וושינגטון .
מצויידת באייפון שפתוח על הבלוג,מוכן לתמונות ולעידכונים,ומצלמה
דיגטלית,ירדתי מהמטוס אל אדמת לוס אנגלס.העיינים סוקרות
מסביב,רעבות למידע.חייכתי מאוזן לאוזן.סלבריטאים?הנה אני באה,
מוכנה להתקפה. ואז הכתה בי המחשבה: אני לא צלמת פפראצי
מורשית על פי החוק עד שאני מוצאת מגזין להשתקע בו.
"אוף!"בעטתי בפחית קוקה קולה זרוקה על המדרכה,
ואז מיהרתי למחזר אותה . מנהגים ביתיים . מחקתי
את הבלוג,ממילא לא אצטרך אותו . כי אני מתכוונת למצוא מגזין להשתקע בו,
ועכשיו! הלכתי לקיוסק הקרוב,קניתי לי פאנטה ועיתון ,והתיישבתי על הספסל הקרוב.
עיינתי כמה דקות בחלק של הדרושים,מדי פעם ופעם לקחתי לגימה מהפאנטה.
עוברים ושבים תהו איך הקיץ ההולווידי לא משפיע עליי.התשובה היא פשוטה.
אני כהת עור,משפחתי היגרה מאפריקה,ככה שאני מורגלית לחום. אני זוכרת
שהייתי בת שש,שההורים שלי היו רבים בלי הפסקה,הייתי בורחת לבית של סבתא.
היא הייתה מכינה לי שוקו חם,ומספרת לי על סבי המנוח,על הסוואנות של אפריקה,
ואני תמיד תהיתי איך יכול להיות חם כל כך. וגם שההורים שלי התגרשו,ברחתי אל סבתא
כדי לבכות.והיא היתה מנחמת אותי שהכל בסדר,הכל יהיה….פרץ געגועים עז
פרץ בי לביתה של דודתי.אתם מבינים, שהוריי התגרשו,תהיתי עם מי מהם
אני יגור.חשבתי שהם יריבו עליי. טעיתי . בגדול .הם רבו על מי יקח אותי,אף
אחד מהם לא רצה אותי . הם פשוט הפקירו אותי כאילו הייתי שק תפוחי אדמה מעופש .
לבסוף הם הפקידו אותי אצל דודתי .אהבתי אותה כמו אם ,ובניה ,רונר ורוברט היו כמו אחים
קטנים בשבילי . אבל כעסתי על הוריי שנטשו אותי . לפתע עייני החזירו אותי למציאות,שנלכד בהם המודעה
הבאה:
"דרוש\ה צלמת
למגזין pop,rock &teens
שכר הגון ודירה שכורה.
לפניות:
por"[email protected]
או אל מגדלי פירס,
קומה 23 ,חדר 13.
דרוש ניסיון"
התרגשתי.ז ה בול מה שאני צריכה!עדיף שאני אלך לשם מאשר לשלוח איימיל. הזמנתי מונית ונסעתי לשם.
~במשרד~
הילכתי בפרוזדור הארוך,וכל מיני משרדים עם דלתות שקופות צצו לנגד עיני.בכל אחד מהם היה מישהו
שתייק משהו במחשב. לבסוף הגעתי למשרד הראשי. איש שרירי ענקי בעל חליפה עסקית
פתח את הדלת .נסוגתי לאחור כמה צעדים אבל הוא דחף אותי פנימה ."אה…..אני באתי בקשר
להודעה.."אמרתי שהבחנתי שאני מדברת לבוס.יותר נכון,לגב הכיסא המסתובב עשוי מעור שחור של הבוסי. "יופי.עכשיו בוא נעיף בך מבט"אמר בקול ילדותי מפתיע.שהסתובב גיליתי לתדהמתי שזה….