הבטחה של אש וקרח: פרק 3- יש לי כוחות.

עברה בערך חצי שעה מאז ההתעלפות. כבר אכלתי, ושתיתי, ועכשיו אני מוכנה לקבל תשובות. התיישבתי ליד המדורה כדיי להתחמם קצת, וחיכיתי לז'קלין. לאחר זמן מה, (שעה ורבע), כשהבנתי שהיא לא הולכת להגיע- ניצלתי את הזמן כדיי להכיר קצת את הבית החדש שלי, (כשאתה מבין שכל מה שסיפרו לך בילדותך, ושכל מה שאתה יודע הוא שקר אחד גדול, לא כל כך בא לך לחזור הביתה.) ובדרך גם ניסיתי לעכל את הדברים ולנקות קצת את הראש. ז'קלין אמרה שכל מה שסופר לי הוא שקר לבן. מה זה אומר? הו… לז'קלין הזאת יש הרבה מאוד דברים להסביר. עברתי ליד אחד מהאוהלים הגדולים. ואז שמתי לב, שעל סלע גדול שעל הקרקע, חרוט בכתב מסתלסל, שם של מישהו. "אליזבת נואל," היה כתוב. האוהל הבא: "לין סיילנס" (אין פלא שהיא כזאת שקטה). המשכתי ללכת. "לוגאו לופז", היה כתוב על סלע. המשכתי להסתכל על הסלעים. "מייגן טיילור." זאת הרוקיסטית. ואז עצרתי ליד הסלע האחרון. "ז'קלין פייג' ". הבטתי לצדדים. החושך שרר בכל מקום. רק המדורה (שחשדתי שהיא עדיין דולקת בגלל מעשה כישוף, כי אחרת היא כבר מזמן הייתה אפר עצים), רק המדורה הפיצה את האור הדרוש כדיי לראות משהוא. שמעתי לחשושים. כנראה המדורה מלחששת כך עכשיו כאשר היא שורפת את העצים. אבל אז הלחשושים התגברו. שמתי לב לחמישה קולות, שבקעו מהאוהל שעמדתי לידו. אין פלא שלא ראיתי את ז'קלין. אין פלא שלא ראיתי אף אחד מאנשיי המחנה כאשר הייתי בטיול הקטן שלי פה. כולם הצטופפו באוהל של ז'קלין, ודיברו על משהוא. כולם היו בפנים, ובכל זאת הם לחשו, כאילו הם לא רוצים שמישהו ישמע אותם. ומי עוד לא יכול לשמוע אותם? הריי כולם בפנים. לא צריך להיות חכם גדול כדיי לדעת שמדברים עלייך. שרבבתי את ראשי פנימה. "אבל איך היא יכלה לראות את קרחת היער אם אין לה כוחות מסתוריים?" אמר קול גברי. "יש לה". אמרה ז'קלין. "כשהייתי בבית שלה, ביקשתי את ידה כדיי לקרוא את עברה. אך הפעם זה היה שונה. ראיתי את עברה- ואת עתידה. ונחשו מה? יהיו לה שבעה כוחות." מייגן נאנקה. שני קולות התערבבו יחד לקול פליאה. השתעלתי. ראיתי את התלתלים הזהובים של ז'קלין קופצים בחשכה, והשיער בצבע אש של לין נע בגלים שקטים וישרים. קיוויתי שהם לא שמעו אותי משתעלת, אבל לא חיכיתי לברר את זה. הוצאתי את הראש החוצה. הם השתתקו לשנייה, והמשיכו בדיון. "ואיך היא תגלה את זה? " אמר קול ילדותי מתנגן, שלא זיהיתי. "זה פשוט, " אמר הקול של מייגן. "נשאל את מדוזה איך היא תוכל לגלות את הכוחות. אין לנו בררה אלה להסתמך על זה." "טוב. אז העניין הזה מסודר." אמרה ז'קלין. "אני צריכה לחזור אליה לפניי שהיא תלך לישון."

נקודת מבט: ז'קלין :

יצאתי מהאוהל בשיא המהירות, וחיפשתי אותה ליד המדורה. כמה זמן כבר עבר מאז נכנסתי לאוהל, עשר דקות? חבל שלא קניתי שעון יד. נזכרתי בפעם האחרונה שיצאתי החוצה מהמחנה. זה היה לבית של ג'ניפר. כנראה שלא כל כך היה לי זמן לשופינג. וזה הזכיר לי שהיגיע הזמן לתשובות. נשמתי עמוק, והתקרבתי לג'ניפר, שישבה ליד המדורה.

"אוקיי…" היא אמרה בקול היפהפה שלה, והניפה את השיער השחור שלה אחורנית. הוא נע בחן והסתדר בצורה כזאת שזה היה ניראה כאילו היא לא נגעה בו בכלל. "נתחיל בשאלה ראשונה… מה לעזאזל עשית בבית שלי? " היא אמרה, והצרה את ענייה בסימן כועס. נאנחתי. "כמו שאת רואה, המחנה שלנו הוא דיי קטן. ונשלחתי כדיי… נחזור לזה אחר כך. מה השאלה הבאה? " "מה עשית בבית שלי שככה את פתאום ידעת על סבתא שלי?" היא אמרה לי בפנים שואלות. "לכול אחד במחנה הזה יש כוחות על טבעיים. גם לי יש. הכוח שלי הוא זה שבעזרת נגיעה קטנה אני יכולה לדעת הכל על עברו של אדם. אבל תמיד ראיתי זאת כקללה, במקום ברכה." הרכנתי את ראשי. הרגשתי דמעה מבצבצת. לא!!! הדבר האחרון שהיא צריכה לראות אותי עכשיו זה בוכה. היא הניחה יד על לחיי בעידוד. היא הסתכלה היישר לתוך עייני. העיניים בצבע חום דבש שלה ממש זהרו בחשכה. היא ניערה את ראשה כדיי להתאושש, ושאלה מייד: "מה באמת קרה לאמא שלי?" "בואי אני אסביר הכל…"
"אמא שלך גדלה בבית עני. כל הפרנסה שלה הגיעה אך ורק מצייד. הם היו חסרי כל. את יודעת, אמא של הייתה נורא אינטליגנטית. ממש הפתיע אותי איך היא גילתה את כל עניין העל טבעי בעצמה. היא צדה אותנו, בזה אחר זה, פשטה מעורנו את הבשר. היא השתתפה במשימת חילוץ משריפה שהייתה באחד מהבתים הישנים בעיר. אף פעם לא נודע מי הצית את השרפה. אמא שלך הצליחה לחלץ רק אחת, ואז היא גילתה משהוא שהסתתר בין ההריסות. אפילו שהיא לא ראתה אותו בבירור, היה אפשר להריח מרחוק את צחנת הרוע שלו. היא ירתה בו בכדור כסף טהור, אבל אחד מהחסרונות שבכסף, זה שהוא לא חודר נחושת. הכדור פגע בסיר עשוי נחושת, ודילג היישר לליבה של אמך."
מעיינה של ג'ניפר נפלה דמעה, וזלגה על לחייה. יחסית למה שסיפרתי לה עכשיו, היא הייתה ממש רגועה. מטון הדיבור שלה, ומהפנים, היה אפשר להבין שהיא ממש מתאפקת לא לפרוץ בבכי. היא מחתה את עיינה, והופתעתי ממש כאשר על פניה עלה חיוך זדוני. "על מה דיברתם שם באוהל שלך? " "מה?!…" הופתעתי, ונבהלתי. "נו באמת… אתם באמת חשבתם שאת תוכלי להיעלם לשעה וחצי, ואני לא אבוא לחפש אחרייך? על מה דיברתם?!" שעה וחצי? זה היה רק עשר דקות! נאנחתי שנית. "זה מביא אותנו לשאלה הראשונה." אמרתי. "ג'ניפר, הובא לידיעתנו…שיש לך כוחות על טבעיים."