גיל ההתגברות (פרק 5)

הבטתי בשעון – 2 לפנות בוקר. קמתי מהמיטה למטבח, שתיתי מים.
התהלכתי במטבח עד ששעמם לי, אני מתיישבת על הספה בסלון, מדליקה טלוויזיה ומחליפה ערוצים,אין שום דבר מעניין. אני סוגרת את הטלוויזיה ועולה למיטה, לנסות לישון קצת.
גם זה לא עבד, שלפתי מחברת שאין לה שימוש מהמגירה והתחלתי לצייר, לא הבנתי ממש מה יצא לי, זה נראה כמו גוש גדול של… של.. לא יודעת.. זה נראה כמו חור,חור ענק שנתי השאיר אחריו, פעם ראשונה הלילה שאני חושבת על מה שקרה. אני שוכבת על המיטה, בוהה בתקרה וחושבת- מעניין מה הולך שם בחוץ עכשיו בשעה… אני מביטה שוב בשעון- בשעה חמש בבוקר. אולי אני אצא לריצה? רעיון טוב. אני לובשת את נעלי הספורט השחורות שלי, מתלבשת, ויוצאת. אני רצה, וחושבת, שקועה במחשבות, אז מה עכשיו? איך אנחנו ממשיכים? כלומר, אני ונתי? "אח!" צרחתי כשגבר חסון התנגש בי. "מצטער.." הוא הושיט לי יד- זה היה איתי. שוב?! עכשיו זה ברור שהוא עוקב אחרי! אחזתי בידו וקמתי. "מה אתה עושה פה בשעה כזאת?" שאלתי "סתם, רץ," הוא ענה "מה את עושה פה בשעה כזאת?" הוא שאל בעוקצנות, "סתם, לא הצלחתי לישון אז אני רצה," עניתי "למה אתה רץ דווקא איפה שאני רצה?" שאלתי "אני שכן שלך, כבר שכחת?" שתקתי והמשכתי לרוץ. איתי הסתובב ורץ לידי "מה אתה עושה? לא רצת מקודם לכיוון השני?" שאלתי אותו "מה אכפת לך?" איתי שאל "למה אתה עונה לי בשאלה?" שאלתי אותו כתגובה
"למה את עונה לי בשאלה?" הוא חיקה את נימת קולי, הגברתי את קצב ריצתי, זה נראה כאילו לא מזיז לו. "אולי תפסיק כבר?" הסתכלתי עליו "מה להפסיק?" הוא שאל במבט תוהה, "לחזר אחריי, יש לך חברה למען השם!" צעקתי עליו, איתי שתק.
החלפתי כיוון, "לאן את הולכת?" איתי שאל "חזרה הביתה.." עניתי והוא הלך בכיווני, לא דיברנו כל הדרך.

כשהגעתי הביתה, שוב, מצאתי את עצמי משועממת ועכשיו רק חמש וחצי. הלכתי למיטה ושקעתי במחשבות.

"רוני!" התעוררתי שוב לצעקותיה של אימא, כנראה נרדמתי, "רוני!" אימא צעקה שוב "מה?!" צעקתי לה "רדי! יש לך טלפון!" טלפון? זה בטח נתי..
"הלו?" עניתי לטלפון "רוני?" זה היה נתי "זה נתי" "אני יודעת" עניתי בקול חנוק, "לאן נעלמת לי אתמול? ברחת מהחלון בשירותים?" נתי התבדח
"ראית אותך," אמרתי "מה?" הוא שאל "איתה עם הנערה הזאתי ,התנשקתם"
"רא.. ראית….?" הוא גמגם ואני שתקתי, "רוני?" נתי אמר "מה?" שאלתי "אני מצטער" " אני יודעת, אמרת את זה בפעם שעברה שנישקת מישהי" עניתי בקול כעוס. "סליחה, אני מצטער.." הוא אמר, מבולבל "ואני לא סולחת,אתה מכיר אותי, אני לא נותנת הזדמנות שנייה.."כמעט ובכיתי "אז.. זה…." נתי שתק לרגע ואז אמר "נגמר?" לא עניתי, בלעתי את לשוני, פשוט לא יכולתי לדבר. קשה לי לדמיין את החיים בלי נתי, אני כבר לא זוכרת את החיים בלי נתי, אנחנו ביחד כבר שלוש שנים. "רוני?!" נתי נשמע מודאג " אני פה, חיה.." עניתי ביובש. "אתה אוהב אותה?" שאלתי אחרי שתיקה מביכה "אני לא רוצה לשקר.." הוא אמר "אז אל תשקר" אמרתי "כן, אני אוהב אותה.. וזאת גם אותה אחת שהתנשקתי איתה פעם שעברה…" הוא הודה , "אתה אוהב אותה יותר ממני?" שאלתי, נתי שתק. "רוני אני רוצה לראות אותך.." הוא התחיל להתחנף "אני לא רוצה לראות אותך.." אמרתי וניתקתי את השיחה. הטלפון צלצל שנית "נתי אני לא רוצה לדבר,ע-" " רוני? זה אבא" קטע אותי קול גברי."אבא?!" צרחתי לתוך הטלפון, כבר שבועיים שלא ראיתי אותו. "אז אני רואה שאת זוכרת אותי" שמעו בקולו שהוא מחייך "איך אפשר לשכוח?" עניתי נרגשת " אז מה אתך ועם גלעד?" אבא שאל, לא הופתעתי שהוא לא שאל מה שלום אימא.
לפני שלושה שבועות, בלילה, שמעתי צעקות מהקומה התחתונה, צעקות של גבר. אבא כעס על אימא, אני אפילו לא יודעת על מה , זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי אותם רבים, הם אף פעם לא רבו, או לפחות אף פעם לא רבו בקול רם כל כך. לאחר מכן נשמע קול של אישה, קול רגוע בהרבה משל הגבר, אימא ניסתה להרגיע את אבא, אך הוא לא נרגע. אחרי הצעקה האחרונה נשמעה טריקת דלת רמה וקול של זכוכית מתנפצת. אני זוכרת את אותו ערב, אני זוכרת אותו כאילו הוא קרה אתמול.
" אנחנו בסדר," עניתי "איפה אתה? כבר מצאת דירה?" שאלתי. "עוד לא, אני במלון.." אבא ענה בעצבות. שנינו שתקנו, "רוצה את גלעד?" שברתי את השתיקה "כן" הוא ענה.
דלת חדרו של גלעד הייתה פתוחה למחצה, "גלעד? אבא רוצה לדבר אתך.." הצצתי לתוך חדרו, הוא היה הפוך "חכי שנייה.." הוא מלמל, גלעד היה שרוע על השטיח הכחול שלו, שוקד על שיעורי הבית. "תביאי," הוא אמר לי אחרי כמה שניות. דילגתי בין בגדים מלוכלכים ומחברות פתוחות עד שהגעתי למרכז החדר- איפה שגלעד ישב. הנחתי את הטלפון לצד ספר הלימוד שלו ויצאתי מהחדר.

צלצול הפעמון בדלת כבר שיגע אותי "גלעד תפתח כבר!" גערתי בו, "שנייה!" הוא אמר " אתה אומר לי שנייה כבר שתי דקות!" צעקתי עליו "טוב שנייה אני פותח.." נאנחתי והמשכתי לעבוד על שיעורי הבית שלי. פתאום נשמעה דפיקה חלושה בדלת חדרי, "אני עסוקה גלעד!" אמרתי, אבל עד שחשבתי שסוף כל סוף גלעד קיבל נימוסים ודפק בדלת במקום להתפרץ לחדר, בדלת עמד נתי.
כן, זה נתי, עם ורד אדום כדם בידו. "מה אתה עושה פה?" קמתי מהמיטה והסתכלתי היישר אל עיניו הכחולות, ונתי- נכנס לחדר בלי לומר מילה.
"רציתי לדבר אתך" פניו החווירו "אתה בסדר?" פתאום דאגתי לו. הוא הנהן "אני אוהב אותך.." נתי התיישב על המיטה, התיישבתי לצידו. לצערי, היה לי קשה לענות "גם אני" על האמירה הזו, לכן העדפתי לשתוק. הוא הושיט לי את הורד שבידו, השפלתי את מבטי. " איך קוראים לה?" התעניינתי " דניאלה.." איזה שם נחמד!
"עוד לא ענית לי על השאלה ששאלתי אותך.." הוא אמר " איזו שאלה?" הזדקפתי, " ששאלתי אותך בטלפון.. אם זה.. את יודעת.." נגמר? רציתי להשלים אותו, אך לא היו לי הכוחות לכך. הסתכלתי עליו, הוא באמת אוהב אותי, אבל גם את דניאלה. " אני לא רוצה להרוס לך את חיי האהבה.." אמרתי והתרחקתי מנתי " אבל את חיי האהבה שלי" הוא התקרב אליי, " אבל אתה בעצמך אמרת לי שאתה אוהב אותה.." אמרתי והתרחקתי עוד קצת.
" אבל אני אוהב גם אותך.." הוא הסתכל עליי במבט…. במבט…. במבט אוהב,אין דרך אחרת לתאר את המבט הזה. "אתה אוהב גם אותי," הדגשתי את המילה "גם" במשפט הזה "ולא רק אותי" הצלחתי איכשהו להוציא את המילים האלו מפי. " אז איך ממשיכים מפה?" נתי נראה כאילו עבר עינויים כדי שיוציאו ממנו את השאלה הזו, " אני לא יודעת אולי כדאי שבאמת…. שבאמת ניפרד" משכתי את המילים האחרונות, דמעות הציפו את עיני
"אל תבכי רוני'לה, " נתי מחה את דמעותיי, ממש היה אפשר לשמוע את הכאב משתלט על קולו. "כדאי שניקח קצת הפסקה אחד מהשני, לא? מי יודע? אולי יום אחד נחזור אפילו להיות ביחד.." נתי חייך אליי, חייכתי אליו בחזרה והתחבקנו.
פתאום הוא תפס את פניי בידיו החמימות ונשק לי נשיקה ארוכה על השפתיים- נשיקת פרידה.
"ביי" לחשתי לו "ביי" הוא ליטף את פני ,קם מהמיטה,ויצא מהחדר מבלי להסתכל לאחור.