*ללא שם*

"אתה לא יכול לשנות את זה," קולה היה כל כך תובעני. היא נופפה בידיה בפראות ושטף מילים זרם מפיה, מילים שאני חושב שהיא עצמה לא הבינה.
"את לא יכולה לדעת בוודאות." ניסיתי להתקרב אליה ותוך כדי להרגיע אותה, אבל היא פשוט סירבה להקשיב.
היא נענעה בראשה לשלילה. "אני לא צריכה לדעת."
היא התחילה להתהלך מצד לצד בחדר. העובדה שהיינו שנינו כלואים באותו חדר -סליחה, אני גרמתי לה להיכנס ונעלתי את הדלת אחרינו- כל כך הגעילה אותה, שכבר התחלתי להתחרט על המעשה.
התיישבתי באפיסת כוחות על הספה הנוחה והיחידה שבחדר. "למה זה כל כך כואב לך? הרי את היית זו שלא רצתה לראות אותי במשך חמש שנים. חמש!" אמרתי והדגשתי את דבריי. העזיבה שלה באותו זמן כל כך פגעה בי. אני לא בטוח בכלל שהיא הבינה מה היא עושה כשהיא החליטה שהפתרון הטוב ביותר בשביל שנינו זה לעזוב.
"אל תתחיל, זה לא אותו דבר." עיניה ותנועות גופה הביעו את הכאב שחשה, זה שלא הסכימה להודות בו מעולם. "אתה יודע שזה לא יכול להיגמר כל עוד שנינו ביחד." קולה צרם ואני חושב שראיתי כמה דמעות מציפות את עיניה.
שילבתי את ידיי זו בזו והשענתי את מרפקיי על ברכיי. "ואת יודעת שלא לראות אותי לא יעזור."
ובכלל, למה היא חייבת להתנהג כאילו שהקללה הזו היא אשמתי?! זה לא שאני הטלתי אותה או משהו…
"נכון, זה לא. אבל זה בהחלט יעלים כל רגש שהיה קיים." עיניי התחדדו. היא כל כך קרה. ממש חסרת רגשות. היא באמת האמינה במילים שלה.
קמתי מכסאי.
"למה, למה את עושה את זה?! במשך כל הזמן ההוא שהיינו ביחד את אמרת שלא אכפת לך. אפילו כל ההבטחות שלך על כך שנעבור את זה יחד? שאת אוהבת אותי למרות הקללה ולמרות שאת יודעת שכאב חד ידקור את ליבך בכל פעם שתהיי רחוקה ממני יותר מידי; או שאת שבאמת הצלחת להבין איך להעלים את הכאב, כי את מפגינה חוסר מודעות מוחלט כלפיי.
את יודעת כמה כאבים הייתי צריך לסבול בכל פעם שאת התרחקת יותר ויותר?! בכל בוקר קמתי ורק ייחלתי לכך שהסיוט הזה ייגמר. אם היה לך כל כך קשה בחברתי היית צריכה לבוא ולדבר! לא לברוח לך ככה כאילו…" עצרתי. התנשמתי בחדות. במשך כל הזמן שדיברתי היא הביטה בי ועיניה נראו מרוסקות. הטחתי בה בלי רחמים את כל האשמות שלה.
במובן מסוים, עשיתי לה בדיוק את מה שהיא עשתה לי.
ראשי הסתחרר. "אני מצטער, לא התכוונתי שהדברים ייצאו ככה." פתחתי את הדלת והצבעתי עליה בידי. "את יכולה ללכת. אני אשמור מרחק ממך עד שתשני את דעתך, הפעם אני מבטיח." ניגבתי בשרוולי את עיניי. היא הביטה בי מהוססת, כמי שיש לה מה לומר בעניין, אבל אני לא חיכיתי לתשובתה. הסתובבתי ויצאתי החוצה, משאיר אותה עומדת שם.