amnesia – פרק 5

ישבתי מול המחשב מחפשת סטודיו קרוב לבית.
מצאתי אחד שבערך שתי רחובות מכאן, הוא נשמע לי די נטוש אבל זה לא מה שמטריד אותי, השאלה היא איך אני אכנס אליו בדיוק?
נענתי בראשי וקמתי מהמחשב, רושמת את הכתובות את פתק וקמה אל הארון שכבר הספקתי לסדר.
הוצאתי טייס שחור שכולו קרועים עד אמצע הירכים וגופייה בצבע בורדו וסוודר משבצות בצבע שחור ואדום.
התלבשתי וקשרתי את הסוודר סביב מותני. שמתי את נעלי האולסטר שלי והרמתי את השיער הארוך שלי לקוקו גבוהה כך שהקצוות הגיעו עד אמצע הגב שלי.
לקחתי את הרמקול הקטן אבל החזק שלי והוצאתי את האייפון מטעינה ולקחתי מפתחות לבית.
ויצאתי.
***

עמדתי מול הסטודיו הנטוש הזה, הוא היה ניראה מפחיד במיוחד בגשם החזק שירד.
למזלי זכרתי לקחת מעיל שנייה לפני שיצאתי מהבית.
להפתעתי, הדלת נפתחה בחריקה רמה, אך היא אינה הייתה נעולה. המקום היה די מסריח, כאילו שלא השתמשו בו כבר הרבה זמן, אבל החשמל לא ניזוק והקירות היו מעט מקולפים ובמראה שכיסתה צד שלם של הסטודיו הייתה שריטה נוראית.
הורדתי את המעיל ושמתי אותו בצד, הדלקתי את הרמקול שלי וחיברתי את האייפון.
השיר של jeisse j – nobody's perfect התחיל להתנגן ואני לקחתי נשימה עמוקה.
התחלתי לרקוד, נותנת לעצמי להירגע ולהתמסר לחום שלאט לאט הגוף שלי עוטף את עצמו ולמוזיקה.
המוזיקה שנותנת לי לפרוץ את כל החומות סביבי, נותנת לי לעצום את העניים ולשכוח הכל, נותנת להירגע בין ידיה ולבכות, לצרוח, לשמוח ולחייך. לשחרר הכל בבת אחת, בכל תנועה שאני עושה, בכל קפיצה, בכל תנועה חדה ובכל סיבוך רגלים, בכל גל ופופ שאני מעבירה בגוף.
בכל פעם שאני עוצרת ונשברת בדמעות על הרצפה.

בדיוק כמו עכשיו, שאני עוצמת את העניים והדמעות יוצאות ונלחמות איתי, הן מנצחות. זה משחק אבוד. הברכיים שלי קורסות ומושכות אותי בחוזקה כאילו רוצות לנשק את הפרקט החום.
המוזיקה נעצרה, זוג רגליים נעמדו מולי, הרמתי את מבטי מעט, זוכה להביט באלכנסדר מביט עלי בשעשוע, עד שקלט את הדמעות הבודדות שעוד נשארו על עיניי.
"אמבר?" הוא לחש לי ויד אחת שלו הרימה את סנטרי כך שעיני מביטות בעיניו. "מה קרה אמבר?" הוא לחש לי, רציתי לענות לו, רציתי להגיד לו שהכול בסדר אך במקום זאת ברחה מפי יבבה חדה.
"די אמבר, אל תבכי לי. אני שונא לראות בנות בוכות." הוא אמר לי בשקט והתיישב מולי, מושך אותי אליו. לאחר שראה שזה לא הולך לעזור הוא החל להגיד לי שזה בסדר לבכות, שזה בסדר לשחרר.
הוא ליטף בעיגולים את גבי, נושק לראשי ברכות ולוחש לי שהכול בסדר, שאין לי מה לדאוג ושאני לא לבד.
התייפחתי לתוך החזה שלו. לא ידעתי למה אני בוכה, אבל אני שונאת, שונאת, שונאת לבכות.
"את רוצה לספר לי מה קרה?" לפתע הדממה ששרה לדקה נעלמה כשהפה שלו לחש לחישה חמה על האוזן שלי, גורם לכל עורי להפוך לעור ברווז.
"א-אני לא יודעת מ-מה קרה." גמגמתי. "זה בסדר, לפעמיים לא צריך לדעת, לפעמיים צריך פשוט לבכות." הוא אמר והידק את האחיזה שלו בגופי הכל כך קטן לעומת שלו, למרות שהייתי פחות או יותר מטר שבעים וחמש המטר שמונים ומשהו שלו הגמידו אותי במיוחד לידו.
ניסיתי להשתחרר מהאחיזה שלו לאחר שנרגעתי קצת, אך הוא לא נתן לי במיוחד.
שחררתי את ידי ומחיתי את שאר הדמעות שנותרו לצידי עיניי. "אני בסדר." מלמלתי והוא שחרר אותי כששם לב שאני מנסה לשבת זקוף.
הוא נעמד, מושיט לי יד ומושך אותי למעלה לעמידה.
הבטתי על שפתיו, שהיו פתוחות במקצת ואוויר חם ננשף מהן החוצה. 'לא אמבר! אל תחשבי אפילו ע-' המחשבות שלי נקטעו ברגע שהרגשתי משהו חמים ורך ונעים וכל כך מתוק על שפתיי. אלכסנדר נישק אותי באטיות, זאת לא הייתה אחת מהנשיקות היבשות האלה, הוא נישק אותי ברכות ובנועם, לוקח את הזמן שלו להתאים את שפתיו לשלי.
בהתחלה הייתי קפואה, אך בין רגע לא המוח הוא זה ששלט בי, אלא הרגש והגוף כאחד.
נישקתי אותו בחזרה, אצבעותיי מלטפות ומדגדגות את הצוואר שלו.
יד אחת שלו נחה על עורפי והשנייה על גבי התחתון.
הוא התנתק ממני, משאיר אותי חסרת אונים, רוצה עוד מהשפתיים המתוקות והרכות האלו.
הוא נשאר קרוב אלי, שפתיו כמעט נוגעות בשפתיי והנשימה שלו בריח מנטה עדין,ואפו מתחכך באפי.
הוא העלה את שתי ידיו אל קוי הלסת שלי וליטף את פני עם אגודליו.
הוא הדביק עוד נשיקה אחת קטנה עלי שפתיי והתרחק.
הוא הביט בי בחיוך ולקח עוד כמה צעדים, עד שהסתובב ויצא מהמקום.
מה הלך כאן הרגע לעזאזל?!
התכופפתי ונתתי לעצמי סתירה. 'מה את עושה?! את מתנהגת כמו זונה, רק פגשת אותו וכבר את מנשקת את הבחור? אין לך כול כבוד עצמי?' אמרתי לעצמי בראש.
אני צריכה להתעלם ממנו, להתנהג כאילו כלום לא קרה.
אני לא זונה, אני לא הולכת פשוט ליפול לרגליו!
רק היום פגשתי אותו…
אני צריכה לשכוח…