יציבות-פרק ב׳

1333 לפנה"ס,אחתאתון,שבע שנים קודם לכן…

אבי חינך אותי על המשפט:"השמיים הם הגבול." . והוא הוסיף עוד חלק:"אל תיתן לדבר לעצור בעדך."

ואכן,אבי לא נתן לדבר לעצור בעדי.וגם אני לא:למה שס"מ אחד מסכן ישנה את חיי?

אבי ראה לפניו בן רגיל לגמרי-יורשו לכס המלוכה-ולכן גדלתי כמו כל נסיך אחר:שיחקתי בחמש אבנים,בסנת,וכמובן שלא נשכח את ששת האחיות שלי-"פמליית הבנות" של החצר…

למדתי לכתוב,לקרוא,לירות,לקלוע,להילחם,וכשהייתי בן שבע אבי לימד אותי לרכוב במרכבה,אפילו שהרופא והשרים חשבו שהוא משוגע משכמו ומעלה(שזה באמת היה אמור הרבה לפי אמות המידה שלו).כשחושבים על זה,הם היו בסדר.הם צדקו.בכל זאת הייתי ילד עם מוגבלויות משלו,אפילו שאבא ניסה כל הזמן לטשטש את זה ממני ומהאחרים.ולרוב הוא הצליח. וגם בפעם הזאת הוא הצליח,והיום אני יכול להעיד על עצמי שאני רוכב מיומן.

לעולם לא אשכח את היום שבו בישרו לי את הבשורה הנוראה ההיא:הסתבר שאבי התמוטט לפתע פתאום באמצע ישיבה ללא כל אזהרה מוקדמת,ונפל למשכב.למיטה שממנה לא קם עוד.

ואני?

באותו היום שקראו לי ישבתי ליד מיטתו כדי לשמוע את דבריו האחרונים אלי.החשש הכבד שלי,שהוא קרא לי בין השאר כדי להבהיר לי שאני היורש שלו,התאמת.הוא עודד אותי,הסביר לי מה יקרה,אמר שאין לי סיבה לדאוג,שהכל יהיה בסדר("אתה תהיה מלך נהדר,אני בטוח."),אבל למורות זאת הרגשתי שאני מפחד:זהו,אשאר לגמרי לבד ואצטרך לנהל דברים שאני לא מבין בהם?

הרופא הנאמן שגדלתי על ברכיו גילה את הצד הסמכותי שלו וטיפל באבי במסירות.אך כשעלתה השמש הוא הודיע לי בבכי שאבי לא הצליח לשרוד את הלילה ויצא למסע הגדול.הו,כמה שבכיתי אז.

מאותו הרגע,ענן שחור וכבד של אבלות עטף אותנו.סמנחכרע,אחי החורג שהיה אמור להחליף את מקומי עד שאהיה בוגר דיו כדי להבין את המצב של האימפריה ולהחליט החלטות,נהרג כשבועיים לאחר המלכתו כאשר יצא להילחם בחיתים."מת בקרב."כך נמסר לי."הותקף ישירות על ידי האויב."."פמליית הבנות של החצר" הצטמצמה משש לארבע,ואחר כך לשלוש:הן נפחו את נשמתן במגפה שהשתוללה בתל עמראנה,יחד עם עוד מאות אנשים תמימים.כעת האבל היה כללי:כשקמת בבוקר,אם בכלל הצלחת לישון,לא היית חושב פעמיים מה ללבוש-היית לובש שחור. הימים נראו כמו נצח.כוהני אמון טענו שזה עונש משמיים לאלה שנכנעו לאבא שלי והמירו את דתם ה'אמיתית',וכוהני השמש טענו שזה עונש לאלה שעובדים עבודה זרה ובוגדים באבא שלי.במילים אחרות,האווירה בעיר לא הייתה הכי טובה.

ואני?

ננעלתי.הסתגרתי.

לא פציתי את פי מאז שאבא שלי הלך לעולמו.ואם בימים הטובים הייתי מסתובב בארמון כמו סהרורי עם אבא שלי ומדבר איתו ועם כולם,אז סדר היום שלי השתנה:

פשוט רציתי להיות לבד.התבודדתי.האיש האחרון שראיתי היה החייל שבישר לי שסמנחכרע מת.אחרי זה כבר לא רציתי לראות אף אחד-רציתי להיות מנותק מהמציאות, כאילו כל זה לא קרה-וכל פעם שמשהו דפק על הדלת נתקפתי בחילה נוראית ולא עניתי.ידעתי שבסופו של דבר אני אצטרך להתמודד מול האמת הקשה מנשוא בלוויוה המשפחתית.כל נקישה של משרת על דלת חדרי הזכירה לי שעבר עוד יום ושהלוויה מתקרבת.

עוד69 יום,…עוד 48 יום…עוד 36 יום…עוד 32 יום…עוד 29 יום…

לא רציתי לדמיין מה יקרה בלוויה:חוץ מהעובדה שרוב הסיכויים שאני לא אצליח ללכת לאורך זמן רב במסע הלוויה,כשיבקשו ממני להצמיד את המקל לארון ולומר בקול את התפילה לעילוי נשמות המתים…לא רציתי לחשוב מה יקרה אז.זה הפחיד אותי יותר מידי.

בדיוק כהתחלתי לחשוב על זה,נשמעו נקישות על דלת חדרי.הרגשתי שאני בדרך להקיא.

"תות?"אמר הנוקש.

לא עניתי.

"אני יכול להיכנס?"

לקח לי זמן לזהות את הקול שהיה לי כל כך מוכר זמן קצר לפני התקפת מקרי המוות."ככ..כן."

הרופא פתח את הדלת ונכנס לחדר שאף איש לא נכנס אליו ולא יצא ממנו בימים האחרונים.הוא היה לבוש שחורים."הי."

"קרה משהו?"שאלתי.

הוא נענע את ראשו לשלילה."אני כל כך מצטער על מה שקרה."

"זאת לא אשמתך.למה אתה באבל?"

"האבל שלך הוא גם האבל שלי."הוא ענה."אתם יקרים לי מאוד.על מה אתה חושב?"

בלעתי את רוקי."על הלוויה.אני מפחד ממה שיקרה שם כש…".לא הספקתי לסיים את המשפט ופרצתי בבכי.הדמעות זרמו ללא מעצורים.

הרופא חיבק אותי בחיבוק הדוב שלו."אני מבין."הוא מלמל."אני מבין."

›

ואכן,כעבור עשרים ותשעה יום,בלוויה,אפילו שכמה ימים לפני כן ניסיתי להתאמן לקראת הרגע הזה והצלחתי לקרוא את התפילה מבלי לעצור באמצע,ברגע האמת קרה בדיוק מה שציפיתי שייקרה:בעודי מחזיק את המקל הצלחתי לקרוא בקול רועד את השורה הראשונה,ואחר כך כרעתי לפני ארונו של האדם היקר לי מכל,כיסיתי את פני בידיי ובכיתי חרש חרש.

›

גם למועצת השרים בזמן הזה חיכה הלם לא קטן.

השאלה שהעלו השרים בישיבות בגלוי היא:"מי יהיה המלך?".אבל השאלה שניקרה בראשו של כל אחד מהם הייתה:"איך ימלוך המלך?".ללא ספק,מחשבות של חוסר נאמנות שכמובן לא צצו מכוונות רעות אלא מהיגיון אנושי בריא לחלוטין.

כמובן שבזמן האבל מישהו היה צריך לחשוב מה עושים כדי שהאימפריה לא תתמוטט ותהפוך משולטת לנשלטת.

"אני חושב שצריך למנות מישהו שיחליט החלטות עד שהוא יהיה בוגר מספיק כדי לקבל אותן בעצמו."הציע שר הטקס.פני השרים הסתובבו לעברו בהבעה זועפת."ראית מה קרה כשניסינו לעשות את זה."סיכם שר הפנים."הוא מת אחרי שבועיים."

"החיתים לא טיפשים.הם רואים שיש מלך לא מנוסה ותוקפים."הוסיף שר המלחמה."שמעתם את סיבת המוות:"הותקף ישירות על ידי האויב.".הוא לא סתם נהרג,רבותי.לחיתים הייתה כוונה להרוג אותו.וגם סיבה."

"לפי מה שאתה אומר,כל מלך חדש שנמליך עכשיו יזמן התקפה מצד החיתים."אמר שר הטקס.

"צריך מישהו מנוסה."אמר שר הפנים."אם בנוסף להתקפות של החיתים לא יהיה לעם במי לבטוח,לא תהיה לנו אימפריה לנהל.תחשוב על זה."

"לפי חוק,אם המלך מת,בנו הבכור צריך למלוך אחריו."אמר שר המשפטים."ולא משנה…"

"אבל הוא בן 9!"קטעו אותו שר טקס ושר הפנים.

שר המשפטים המשיך באין מפריע."ולא משנה בן כמה הוא.קדימה רבותי,תתבגרו.חוק זה חוק."

"אני יודע שזה לא מתפקידי לומר את זה,אבל הילד הזה עבר הרבה יותר דברים מילד טיפוסי בן 9."העיר שר האוצר."פעם דיברתם איתו?נפגשתם איתו?ראיתם…."

"כן…"(שר הטקס ושר הפנים.)

"ראיתם איך הוא מתנהג? ולא,אדוני שר הטקס,אני לא מתכוון למפגשים משפחתיים שבהם ילדים צריכים להתנהג כמו ילדים.אני מדבר על ישיבות,פגישות רשמיות. "

"הוא צודק."אמר שר המשפטים."אתם לא יכולים לקבוע שהוא לא יכול לשלוט אלא אם כן ווידאתם את זה באופן רשמי."

"ואיך,אדוני שר המשפטים,עושים את זה?"שאל שר הטקס.

"נזמין אותו לישיבת שרים."ענה שר המשפטים."נציג לפניו סוגיות ונשאל אותו מה לעשות.נראה איך הוא מגיב."

שר הטקס דפק בפטישו על השולחן."רבותי,כל מי שמסכים לרעיון הזה,שירים את ידו."

כל הידיים הורמו כמעט מיד.

"ההחלטה התקבלה,רבותי."הכריז שר הטקס."נזמין אותו לישיבת הצהריים של מחרתיים.אתם משוחררים רבותי!"

› כשהשרים באו לישיבת הצהריים ציפתה להם הפתעה:דלת האולם כבר הייתה פתוחה.

"רבותי,עליכם לעמוד במילתכם.הזמנתם אותי לישיבת צהרים,לא לישיבת חצות."העיר תות מבתוך האולם.השרים קפאו במקומותיהם וכל אחד מהם ניסה להשוות לעצמו הבעת פנים רצינית כדי שחבריו לא יראו שהוא….המום לגמרי.

"נו,כנסו,למה אתם מחכים?"הפציר בהם תות בהקנטה ויצא ממקום מחבואו כשהמטה בידו."אם זה כל כך דחוף,אז מהרו וכנסו!אחרת, 'לא תהיה לכם אימפריה לנהל,תחשבו על זה.'"

השרים לא הצליחו להסתיר את ההלם והסתכלו זה על זה."כן,אדוני יורש העצר."אמרו.

"מאיפה הצלחת לנסח משפט כל כך שנון?"שאל שר המשפטים בקול רם והדגיש כל מילה ומילה כדי לעצבן את שר הפנים.

"ציפור גדולה לחשה לי."ענה תות וזווית חיוך עלתה על פניו.בניגוד לשר הפנים שהתחיל להבין את הסרקזם הטמון במשפט.עם כל העבודה,לא נשאר לו זמן אפילו להליכה קצרה מידי פעם.

ולאחר שכל השרים התמקמו במקומותיהם,הישיבה התחילה.

"לפני שנפתח בנושא הישיבה,האם להוד מעלתו יורש העצר יש משהו להגיד?"שאל שר הטקס,שציפה לתשובת 'לא' ביישנית.

"כן."

"ובכן,אמור לנו."

תות קם ממקומו."רבותי,ראשית אני מציע לכם בחום להצניע את תוכן הישיבות ולעשות פחות רעש.ואם כבר מחליטים,לא לדחות את זה יותר מידי זמן."

"למה אתה מתכוון?"שאל שר האוצר.

"עברו כבר יומיים וחצי מאז שהחלטתם לקרוא לי ועד ששלחתם מישהו לקרוא לי.ואם לא הייתם עושים כל כך הרבה רעש,גם לא הייתי שם לב לזה."

השרים נצמדו כל אחד למשענת הכסא שלו בהפתעה.

"אני במקרה הייתי שם ושמעתי אתכם צועקים מתוך אולם הישיבות.אבל מה אם מישהו,לדוגמא החיתים -שגם במקרה תוקפים אותנו – ירצו להשיג מידע חשוב? הם אפילו לא יצטרכו להכניס את המרגל שלהם לתוך הארמון ולהסתכן:מישהו במקרה יעבור פה וישמע הכל ויספר את זה במפגש המשפחתי וזה יתפשט בכל העיר.ואז המרגל שלהם יסתובב בשוק לקנות אוכל או תכשיטים לאשתו ואופס…מה הוא שומע? ידיעות ישר מהמקור!"

"הוא צודק."אמר שר המלחמה ופניו מושפלים."עכשיו אני מבין איך החיתים ידעו לכתר את סמנחכרע בשדה."

"ובמקרה הישיבה לפני יומיים הייתה מאוד חשובה."המשיך תות."ותראו את מי השומר תפס אז בשער!"

תות מחא כף ואל האולם נכנס שומר ולידו שבוי שנראה בהתחלה לחלוטין כמו שליח מצרי למקרים דחופים.תות ניגש אליהם.

"ובכן,אדוני השליח,מה התכוונת להגיד למלך שלך לפני יומיים?"

"אני לא מבין…אני רק שליח!"מלמל ה'שליח',"הורמב שלח אותי מהצבא!"

ובדיוק באותו רגע נכנס הורמב לאולם הישיבות."אני לא שלחתי אף אחד.ומי זה?"

"את האמת בבקשה,אדוני המרגל."התעקש תות."אם תאמר את האמת לא נהרוג אותך."

המרגל נאנח."הוד מלכותו הנאצל שלח אותי מאחר שידוע לו שמצב השלטון שלכם רעוע והוא ביקש ממני לברר את מי אתם מכתירים ."

"כדי…"דחק בו השומר.

"איני יודע."

השומר שלף את חרבו והצמיד את המרגל לקיר."אני בטוח שזה יגרום לך להיזכר למה."אמר.

"כדי שהוא ידע את מי לכתר בפעם הבאה.אני מודה באשמה."

"בבקשה רבותי!"קרא תות,"בגלל שאיננו חשאים מספיק נוכל לשאול כל אחד אצלנו ואצל החיתים והוא יגיד לנו כמה רופף השלטון המצרי,וגם את השם הפרטי של הגנרל הראשי שלנו.זה לא צריך להיות ככה!"

"הוא צודק בהחלט."אמר הורמב בכעס.

"ומה אתה מתכוון לעשות בעניין?"שאל שר האוצר.

"את זה."אמר תות והתקרב אל השומר."בבקשה לקרוא למרגל משלנו."

השומר קרא למרגל.

"אם זה בסדר מבחינת המועצה,אני מבקש להחזיר לחיתים באותו המטבע."ביקש תות.השרים הנהנו.

תות פנה אל המרגל המצרי." אדוני,אני רוצה שתתחפש לתושב חיתי מן המניין ותחדור לעיר שלהם.תסתובב אצלם בשוק ותפתח בשיחה עם כמה אנשים ותגיד להם שהמלך שלנו מצהיר שהוא יחזיר להם בקרב באבי אביהם!"

המרגל קד קידה ויצא כדי להתכונן למשימה שהוטלה עליו.

"ובבקשה,רבותי השרים,לטובת האימפריה כולה אני ממליץ לכם להעביר את אולם הישיבות למקום חשאי יותר."סיכם תות."אז מתי מתחילה הישיבה?"

השרים הסתכלו זה על זה."האמת שכרגע חתמת אותה."אמר שר האוצר בחיוך."נאום יפה.אתה משוחרר."

תות קד קידה עמוקה."לכבוד הוא לי."

והלך.

והשאיר את השרים ההמומים מאחוריו.

לפתע הוא הסתובב."כדאי שתחליטו מהר.אין לכם הרבה זמן עד התקיפה הבאה של החיתים.הם רעבים."

השרים נכנסו לתוך אולם הישיבות והציבו שומרים בדלתות.

"לא יכול לשלוט,הא?"הקניט שר המשפטים את שר הפנים.

"אני ממש לא צפיתי להתקפה שכזאת."הודה שר הטקס.

"גם אני לא.אבל הוא צודק."אמר שר המלחמה."אנחנו לא יכולים להמשיך כך.זה לא קשור לנסיון."

"נעבור לעניין שרצינו לדון עליו מלכתחילה."הצהיר שר הטקס."מה אנחנו מחליטים?"

"בהחלט כן."אמר שר החוץ."אני לא רואה בעיה עם זה."

"מתי נגיד לו?"

"מוקדם ככל האפשר."

"ומתי ההכתרה?"

"נשאל אותו?"

"טוב."

›

כשעה לאחר הישיבה הזאת שר המשפטים ניגש לאחד משומרי הארמון לאחר חיפושים רבים וארוכים."סלח לי."

השומר הסתובב לעברו ולאחר שהבחין מי מדבר עליו קד קידה ארוכה."כן אדוני שר המשפטים?"

"ראית את הנסיך תות?"

השומר נענע בראשו לשלילה."לא אדוני.מצטער."

"יש לך אולי רעיון כלשהוא איפה הוא יכול להיות?"

"הוא הלך למקדש השמש הגדול."ענה מישהו מהצד.

שר המשפטים הסתובב לכיוונו של הדובר.זה היה אחד מכוהני השמש שהרבה מהם הסתובבו בארמון(עקב תקופת האבל)."אתה יודע איפה זה?"

"בטח.אני אקח אותך לשם."

"תודה."

"על לא דבר,אדוני."

לאחר כמה דקות של הליכה שקטה שאל שר המשפטים את הכהן אם הוא יכול לשאול אותו דבר מה.

"בטח,אדוני שר המשפטים."

"אני חשבתי שתקופת האבל על הוד מלכותו אחנאתון הסתיימה לפני זמן מה.וגם זו של סמנחכרע."
"היא הסתיימה לפני חמישה ימים."

"אנחנו הזמנו את הוד מעלתו יורש העצר לישיבה והוא היה לבוש שחורים.הוא עדיין באבל?"

הכהן הנהן."מצער מאוד,אבל כן.לעוד שבוע ימים ."

"אם יותר לי לשאול על מי…?"

הכוהן פירט."הייתה את המגפה הזו בעירנו,תל עמרנה.הוא איבד שלוש מאחיותיו שם."

"אני…אני מצטער לשמוע."

"הנה,זה כאן."

הם הגיעו לשני שערים גדולים.המקדש היה מבנה מעוטר וכשנכנסת יכולת לראות שהוא בנוי רק מכתלים ועמודים,ללא תקרה.בפנים התאמנו, תלמידים וכוהנים כאחד ,בלחשים וכשפים לזימון כוחו של האל העוצמתי הזה.במרכז ה'חדר' היה עוד חדר,מוקף בבדים,ששימש כמקום תפילה.

מהחדר הזה יצא תות,לבוש שחורים כפי שציין שר המשפטים,וניגש לכהן הגדול שחיכה לו בחוץ."אני מוכן."אמר.

הכוהן הגדול הנהן לעברו."צריך מטה?"

"אני לא חושב."

הם קדו קידה אחד לשני והתרחקו כל אחד שבעה צעדים אחד מהשני.

"מה הם עושים?"שאל שר המשפטים בלחש.

"המטרה של כל אחד שבא לכאן היא להיות מקושר כמה שיותר לאל.קרבות כאלה נועדו ליישם את הקשר הזה.וחוץ מזה,זה ממש כיף."

"איך זה עובד?"

"כפי שאתה רואה,לכל אחד פה עושה דברים אחרים.זה תלוי בקשר-מאיזה כיוון הוא ועד כמה אתה מסוגל לנצל אותו.מאפשרות להרים באוויר חצץ עד לשליטה מוחלטת בכמה תלתות[1].הנה הם מתחילים."

הכוהן הגדול זרק את מטהו והוא הפך לנשר זוהר וגדול יחסית,משליך ניצוצות אש לכל עבר.

תות, בלי מטה כנזכר להעיל,הושיט את ידו לעבר הנשר והתרכז.

הכוהן לא הבין מה הוא עושה."הי,אתה בסדר?"

לפתע נוצר באוויר הילוגרף מובלט של המילה "פיצול.".תות הושיט את ידו אל חזהו של הנשר ואחז בו בחוזקה.הנשר הגדיל את מימדיו וניסה לנקר את שותפו לקרב.

"נסיון יפה."אמר הכוהן וחייך."זה רק שבתי.פסל.אין לו נשמה משל עצמו.מה שנותן לו את היכולת להתנגד לך הוא חלק מהנשמה שלי."

תות נרתע."רגע,אתה רוצה שאני אלחם…בך?"

הכוהן הנהן.

"אבל אז חלק מהנשמה שלך תאבד!"

"אל תדאג,זה לא עובד ככה.אתה לא יכול להרוג את הנשמה שלי דרך השבתי."

"הבנתי.בסדר."

תות הניף את ידיו באוויר.לפתע אור זוהר הקיף אותן ואז דעך.הוא הרים את עצמו בעזרת סילון של אש,שלף סכין שחורה ומושחזת מאמתחתו והטיח אותה על הנשר.הנשר התפורר.

לפתע קרה משהו לא צפוי.

איי נכנס למקדש ללא כל אזהרה מוקדמת ובידיו מטה ושרביט.

"הי כולם!"

כל הפרצופים הופנו לעברו.

"איי,ממתי אכפת לך מלחשים?"שאל שר המשפטים."לא ראיתי אותך משתמש בהם מאז שאימצת את הנכד שלך.כמעט חודשיים."

"אז אפשר לומר שחזרתי למשחק."אמר איי.סך הכל סבא נחמד,לא?

איי נכנס למעגל ועמד מול תות."מה דעתך על קרב אחד נחמד נגדי?"

"ברצון!"התלהב תות והושיט את ידו בכוונה להנחית את מכת הפתיחה.

"רגע,חכה!"קרא שר המשפטים וניגש לזירה.בידיו היו המחבט והשרביט המלכותיים."הנה.זה בשבילך."אמר השר וחייך."מגיע לך."

[1] תלתה-אבנים שהשתמשו בהם לבניית המקדשי השמש של אחנאתון.

—